נבואת הפורענות בפסוק מתארת את חורבנן של שתי ערים במצרים ואת גורל יושביהן.
העיר הראשונה היא אָוֶן, המזוהה על ידי הפרשנים עם העיר המצרית "אוֹן" המוזכרת בתורה [רד"ק, חומת אנך, ביאור שטיינזלץ]. שינוי צורת השם מ"און" ל"אוון" נועד לבזות את העיר ולרמז על רשעותה, כך שהביטוי בַּחוּרֵי אָוֶן מקבל משמעות כפולה ורומז גם ל"בחורי רשע" [ביאור שטיינזלץ]. העיר השנייה היא וּפִי־בֶסֶת, ולגביה מציינים הפרשנים תופעה ייחודית במסורת הכתב: השם נכתב בתנ"ך כשתי מילים נפרדות ("ופי בסת"), אך נקרא כמילה אחת מחוברת [רד"ק, מנחת שי, חומת אנך].
לאחר שהפסוק קובע כי הלוחמים והצעירים יפלו בקרב, הוא ממשיך ומתאר: וְהֵנָּה בַּשְּׁבִי תֵלַכְנָה. השימוש בכינוי הגוף בנקבה ("והנה") עורר מחלוקת פרשנית באשר לזהות ההולכים בשבי:
גישה אחת גורסת כי המילה מתייחסת לנשותיהם של החללים. אף על פי שהנשים לא הוזכרו במפורש בתחילת הפסוק, ההקשר מלמד כי בעוד הבחורים ייהרגו בחרב, אלמנותיהם יילקחו לשבי [רד"ק, מצודת דוד, חומת אנך].
גישה שנייה מסבירה כי המילה "והנה" מתייחסת לערים עצמן, שכן המילה "עיר" או "מדינה" היא בלשון נקבה. לפי פירוש זה, בעוד שהבחורים ייהרגו, שאר אוכלוסיית שתי הערים הללו תילקח כולה אל השבי [רש"י, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ, חומת אנך].
לצד גישות אלו, ישנו פירוש המבוסס על תרגום יונתן, לפיו ההולכים בשבי הם עובדי האלילים והמשרתים של אותן ערים [רד"ק].