ההכנות למלחמה מושכות אליהן לא רק צבאות, אלא גם גורמים המונעים מתאוות בצע ומבקשים להרוויח מתוצאות ההרס. אומות שלמות של סוחרים שעשו חיל, כמו שְׁבָא וּדְדָן, צופות בהתארגנות הצבאית העצומה ומצפות לרווח הכלכלי שיצמח ממנה [ביאור שטיינזלץ].
הפסוק מכנה את נציגי האומות הללו וְכָל כְּפִירֶיהָ. כפיר הוא אריה צעיר [מצודת ציון], והפרשנים נחלקו במשמעות הדימוי בהקשר זה. גישה אחת רואה בכך תיאור לסוחרים חריפים ונמרצים, המשוטטים במדינות שונות כחיות טרף כדי לאתר היכן מסתתר עושר, ושמחים על ההזדמנות להשיגו [רש"י, ביאור שטיינזלץ]. לעומת זאת, גישה אחרת מסבירה שהכוונה היא למלכים, לשרים ולגדולי האומה, הנמשלים לאריה השולט על שאר החיות [רד"ק, מצודת דוד, מלבי"ם].
פנייתם של גורמים אלו אל מנהיג הצבא – יֹאמְרוּ לְךָ הֲלִשְׁלֹל שָׁלָל אַתָּה בָא הֲלָבֹז בַּז הִקְהַלְתָּ (אספת) קְהָלֶךָ – מתפרשת בכמה אופנים. יש המבארים כי זוהי קריאת התפעלות: הסוחרים תמהים מי גילה לו את סוד המקום, ומאשרים כי הוא אכן הולך לארץ שבה ימצא הון עתק [רש"י]. אחרים מפרשים זאת כהצעה עסקית, שבה הסוחרים מבררים אם מטרתו היא ביזה, ומכריזים כי הם ערוכים ומוכנים לקנות מידו את הרכוש שיבזוז [מצודת דוד]. בנוסף, ייתכן שעל אף שאינם אנשי צבא בעצמם, הם מבקשים להצטרף למסע המלחמה כדי לזכות ברווח המובטח [ביאור שטיינזלץ].
מטרת ההתקהלות היא לָשֵׂאת (לקחת) את הרכוש [מצודת ציון]. הפסוק משתמש בשני מונחים שונים לתיאור הרכוש, ויש ביניהם הבדל: שָׁלָל הוא הרכוש הכללי המופקר לאחר המלחמה ועובר לבעלות המלך, בעוד בַּז מתייחס לרכוש שאנשי הצבא בוזזים ולוקחים איש איש לעצמו [מלבי"ם].