מחשבותיו הפנימיות ושיקוליו הצבאיים של האויב נחשפים, כאשר הוא מזהה יעד הנראה פגיע לחלוטין וקל לכיבוש. מנהיג האויב מביט על העם היושב בארצו ומגיע למסקנה כי מדובר במערכה צבאית נטולת סכנות ומאמץ.
האויב מצהיר כי יעלה על אֶרֶץ פְּרָזוֹת, מונח שרוב הפרשנים מסבירים כערי שדה, כפרים ויישובים הפתוחים לחלוטין וחסרי חומת מגן. הוא מתכנן לבוא אל הַשֹּׁקְטִים יֹשְׁבֵי לָבֶטַח. מצב זה של ביטחון ושלווה מוסבר על ידי הפרשנים במספר אופנים. יש המדייקים כי השקט מעיד על היעדר מרידות וסכסוכים פנימיים, בעוד הישיבה לבטח מצביעה על כך שאין לעם כל חשש ממלחמה חיצונית [מלבי"ם]. מכיוון שלבם בטוח ורגוע, הם אינם עומדים על המשמר, אינם מתחמשים ואינם נמלטים להתאסף בתוך ערי מבצר [מצודת דוד]. ביטוי נוסף לחוסר ההגנה הפיזי הוא העובדה שוּבְרִיחַ וּדְלָתַיִם אין להם, כאשר הבריח הוא המוט המשמש לנעילת הדלתות [מצודת ציון].
באשר לסיבה שבגללה העם יושב ללא הגנה, קיימת הבחנה מעניינת בין המפרשים. גישה אחת גורסת כי ישיבתם בערי פרזות נובעת מתוך ביטחון עצמי מופרז בכוחם, והאויב בא אליהם דווקא כדי לבחון על מה נסמך הביטחון הזה [רש"י]. לעומת זאת, גישה אחרת רואה בכך חוסר מוכנות מוחלט, מה שמוביל את האויב למסקנה כי יוכל לכבוש אותם בקלות רבה, שכן הוא אינו עומד מול צבא חזק ומלומד מלחמה או מול ערי מלוכה מבוצרות [מצודת דוד, אברבנאל].
מתוך תמונת מצב זו, עולה שאלת מטרת המלחמה. מאחר שהארץ אינה מבוצרת, תושביה אינם לוחמים ועריה אינן מוקפות חומה, כיבוש הארץ לא יעניק לתוקף שום תהילה צבאית או כבוד [מלבי"ם]. לפיכך, מטרת הפלישה איננה הישג צבאי, אלא הישג כלכלי בלבד. מגמתו היחידה של האויב היא לחמוס ביזה משמעותית מעם שהתקבץ מאומות שונות, התיישב בטבור הארץ וצבר רכוש, מסחר ונכסים רבים [מלבי"ם, אברבנאל]. יש המזהים עם מאוסף זה כאומה הנוצרית ששלטה בארץ [אברבנאל]. מטרת הפלישה היא אפוא לנצל את השאננות של יושבי הארץ כדי לשדוד את עושרם ללא כל התנגדות ממשית.