הפסוק מציג את המהלך האלוהי המניע את גוג לצאת למלחמה, תוך שילוב בין דחפים פנימיים לכפייה חיצונית, ומתאר את עוצמתו, הדרו וציודו של צבאו.
הפרשנים עומדים על הניגוד לכאורה שבין תחילת הפסוק להמשכו, ומסבירים את האופן שבו ה' מוציא את גוג ממקומו:
המילה וְשׁוֹבַבְתִּיךָ מתפרשת על ידי רוב הפרשנים כהכנסת רוח של משובה, מרד, פיתוי והליכה בשרירות הלב [רש"י, מצודת דוד, שטיינזלץ]. מנגד, הפעולה של וְנָתַתִּי חַחִים בִּלְחָיֶיךָ מדמה את גוג לחיה רעה או לדג, ששמים טבעות וקרסים בלחיים שלהם כדי לגרור אותם בכוח למקום שאליו אינם רוצים ללכת.
כיצד משתלבים המרד הרצוני והגרירה בעל כורחו? הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שה"חחים" הם למעשה משל למחשבות וליצר שה' מטמיע בלבו של גוג, המעוררים ומפתים אותו לצאת לכיוון ארץ ישראל [רש"י, מצודת דוד]. לעומת זאת, יש המפרשים כי ה' יגרום לגוג לצאת גם מרצונו מתוך פראות ושובבות, וגם יגרור אותו בעל כורחו באמצעות חחים [מלבי"ם]. גישה נוספת מסבירה שה' "ישבר" את לבו של גוג עד שיתאווה מאוד לצאת ממקומו, בדומה לאופן שבו משך ה' את סיסרא אל נחל קישון כדי להפילו שם, והכל במטרה ששם ה' ייוודע ויתקדש בעמים [רד"ק]. בראייה היסטורית, יש המפרשים שה"חחים" שימשכו את גוג הם למעשה רצונו להילחם באומות אחרות (הנוצרים) שיכבשו את ארץ ישראל וישבו בה, ונוכחותם שם היא זו שתעורר אותו לעלות לארץ [אברבנאל].
בחלקו השני של הפסוק מתואר הצבא העצום שיוצא בעקבות משיכה זו:
הלוחמים מתוארים כלְבֻשֵׁי מִכְלוֹל, כלומר לבושים בבגדי פאר, הדר ויופי מושלם, ועטורים בתכשיטים [מצודת ציון, רד"ק, שטיינזלץ]. תיאור זה בא להדגיש כי מדובר בצבא נכבד ואיכותי, ולא בהמון פראי וחסר ציוד [אברבנאל]. יחד עם הפרשים יוצא גם קָהָל רָב, שהוא המון של מתנדבים המצטרפים למערכה [מלבי"ם].
הצבא מצויד היטב בכלי הגנה והתקפה: צִנָּה וּמָגֵן, שהם כלי נשק שנועדו להגן מפני מכות חרב וחנית [מצודת ציון]. הצינה היא מגן רחב המקיף את כל גופו של הלוחם [שטיינזלץ] ונועדה להגן במיוחד מפני חרבות, בעוד המגן נועד להגנה מפני קשתות וחיצים [מלבי"ם]. כולם מתוארים כתֹּפְשֵׂי חֲרָבוֹת, האוחזים ביד אחת את מגני ההגנה ובידם השנייה את חרבות ההתקפה [אברבנאל].