מפלתו של צבא גוג העצום לא תתרחש באמצעות לחימה ישירה מצד ישראל, אלא על ידי התערבות אלוהית שתהפוך את התוקפים למחריבי עצמם.
המילים וְקָרָאתִי עָלָיו מכוונות כלפי גוג. הפרשנים מסכימים כי ה' מזמן ומזעיק את החרב שתבוא על צבאו. הגישה המרכזית מפרשת את הביטוי לְכָל הָרַי חֶרֶב כהכרזה שהחרב תכה בגוג בכל הרי ישראל, המקום שבו חונים כוחותיו [רד"ק, מצודת דוד, שטיינזלץ]. מנגד, יש המפרשים את הפועל וְקָרָאתִי כנתינת שם, כלומר ה' יקרא להרים עצמם בשם "חרב" כביטוי מליצי לכך שהם יהוו את כלי ההשמדה, ואת המילה עָלָיו יש להבין בהקשר זה כ"בעבורו" [מלבי"ם].
מהותה של אותה חרב מתבארת בסוף הפסוק: חֶרֶב אִישׁ בְּאָחִיו תִּהְיֶה. ההשמדה לא תבוא מאויב חיצוני, אלא מתוך המחנה פנימה. מהומה גדולה ופחד שיטיל ה' יגרמו ללוחמי גוג לאבד עשתונות, להילחם זה בזה ולשפוך את דם רעיהם [רש"י, רד"ק, מצודת דוד].
רובד פרשני נוסף מזהה את ה"אחים" הנלחמים זה בזה כנציגי האומות אדום וישמעאל. מלחמה פנימית זו בין אדום לישמעאל, שהם אחים על פי שורשי אבותיהם ההיסטוריים, תהיה קשה ואלימה כל כך, עד שהיא נדמית לרעש אדמה אימתני המבקע הרים מרוב פחד ומהומה [אברבנאל, מלבי"ם].