באחרית הימים, כאשר תפרוץ המערכה הגדולה, תתברר זהותו של האויב המסתורי שעליו דיברו נביאי ישראל דורות רבים קודם לכן. ה׳ פונה ישירות אל מנהיג האומה התוקפת, ומאמת את תפקידו בתוכנית ההיסטורית כמי שנועד לחולל את מלחמת העולם האחרונה.
בפנייתו של ה׳, הַאַתָּה הוּא, טמונה ההבנה כי שמותיהם של גוג ומגוג עתידים להישכח מלב במהלך ההיסטוריה. רק כאשר המלך יגיע ויתקוף את הארץ, יכירו הכול כי זהו גוג שעליו ניבאו, ודברי הנבואה יתקיימו במלואם [מלבי"ם]. יתרה מזאת, כשם שלאורך הדורות קמו אנשים שהתיימרו להיות משיח, כך עלולה לקום דמות שתתיימר להיות גוג, ופנייה זו באה לאשר את זהותו האמיתית [ביאור שטיינזלץ].
הנביאים שחזו את בואו, המוזכרים במילים בְּיַד עֲבָדַי נְבִיאֵי יִשְׂרָאֵל, הם בעיקר יחזקאל וזכריה. אף על פי שזכריה אינו מזכיר את השם "גוג" במפורש, נבואתו על כך שה׳ יאסוף את כל הגויים למלחמה מכוונת בדיוק למאורע זה [רש"י, רד"ק]. יש מן הפרשנים המוסיפים גם את ישעיהו לרשימת נביאים זו [מצודת דוד].
המילה שָׁנִים החותמת את תיאור הנבואה, זכתה למספר גישות פרשניות. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא כי מדובר בציון זמן, כלומר חלפו שנים רבות מאוד מאז אותם ימים קדמונים שבהם ניתנו הנבואות ועד להתגשמותן בפועל. לעומת זאת, על פי מסורת חז"ל, יש לקרוא את המילה כ"שְׁנַיִם". קריאה זו מכוונת לאלדד ומידד, שני נביאים שניבאו נבואה אחת באותו הזמן על מלחמת גוג ומגוג [רש"י, רד"ק, חומת אנך]. פירוש נוסף מציע כי המילה מצביעה על כך שהנבואות נאמרו פעמים רבות, או שגוג עתיד לעלות על הארץ שתי פעמים [מלבי"ם].
מטרת הבאתו של גוג לארץ, המבוטאת במילים לְהָבִיא אֹתְךָ עֲלֵיהֶם, אינה רק כדי להילחם בישראל, אלא כדי לעשות עמו צדק היסטורי. אומות גוג ומגוג היו חלק ממלכות אשור, אשר הגלתה את שבטי ישראל מעבר לירדן ומשומרון ושפכה את דמם. משום כך, ה׳ מביא אותם אל ארץ ישראל כדי להחריבם ולנקום את נקמת ישראל, מידה כנגד מידה: באותה ארץ שבה שפכו את דם ישראל כמים, שם יישפך דמם שלהם [אברבנאל].