מפלתם של גוג וצבאותיו מתרחשת באמצעות מערכה אלוהית מדורגת והרסנית. אין מדובר רק בתבוסה צבאית, אלא במסר תיאולוגי עמוק המועבר דרך איתני הטבע, ונועד לרומם ולקדש את שם ה' בעולם.
הפועל וְנִשְׁפַּטְתִּי מובן בקרב רוב הפרשנים כענישה והשמדה של כוחות האויב. עם זאת, יש המדגישים כי המילה נושאת גם משמעות של ויכוח וטענה משפטית; באמצעות הבאת הפורענויות, ה' מתווכח עם האויבים ומוכיח להם באופן מוחשי את חומרת פשעם ומרידתם [מצודת דוד, מצודת ציון].
ניכר כי ישנה הדרגתיות מכוונת בסדר המכות. המערכה נפתחת בפורענויות של בְּדֶבֶר וּבְדָם כלומר מגפות ושפיכות דמים. אירועים אלו נתפסים כתופעות טבעיות ושגרתיות המלוות כל מלחמה, ולכן האויב עלול לטעות ולתלות את מפלותיו במקרה. אולם, מיד לאחר מכן עוברת ההלקאה לעונשים שמימיים ועל-טבעיים, כדוגמת וְגֶשֶׁם שׁוֹטֵף ואש, הממחישים לכל כי מדובר בהתערבות אלוהית גלויה [מלבי"ם]. גישה נוספת קושרת את שש הפורענויות המנויות בפסוק לזכותו של המשיח, שנתברך בשש ברכות שונות [צוארי שלל, חומת אנך].
הפסוק מפרט את אמצעי ההשמדה שיומטרו על גוג ועל אֲגַפָּיו שהם גדודיו וצבאותיו [שטיינזלץ], וכן תומטר עליהם וְגָפְרִית שהיא חומר דליק ובוער [מצודת ציון].
תשומת לב מיוחדת מוקדשת לביטוי וְאַבְנֵי אֶלְגָּבִישׁ, המתאר ברד כבד במיוחד [שטיינזלץ, צאינה וראינה]. קיימת מסורת של חלוקה בכתבי היד האם מדובר במילה אחת או שתיים [מנחת שי]. על פי הפשט, אלו אבני ברד מבריקות הדומות לאבן יקרה ולבנה ששמה "גביש" [רש"י, מצודת ציון, רד"ק]. לעומת זאת, מסורת מדרשית דורשת את המילה כ"אל גב איש" וקושרת את הברד הזה ליציאת מצרים. לפי מסורת זו, אלו הן אותן אבני ברד שירדו על המצרים, וכאשר משה התפלל שהמכה תיפסק, הן נעצרו ונשארו תלויות באוויר. ה' גנז את האבנים הללו בשמיים, והן עתידות לרדת ולהכות את גוג ומגוג לעתיד לבוא [רש"י, צאינה וראינה].