ברגע המכריע שבו צבאות האויב דורכים על אדמת ישראל, מתעוררת תגובה אלוהית עזה. זעם זה אינו נובע רק מעצם הפלישה הנוכחית, אלא מהווה נקודת שיא של חשבון היסטורי ארוך. הגעתו של גוג לארץ מעוררת את הזיכרון על החורבן והגלות שגרמו אומות אלו לעם ישראל בימי קדם, ודווקא ביום זה יוצאת לפועל הנקמה המובטחת [מלבי"ם, אברבנאל].
הכתוב מתאר את התגובה האלוהית במילים תַּעֲלֶה חֲמָתִי בְּאַפִּי. ביטוי זה טומן בחובו הבחנה מדויקת בין שני סוגי כעס: ה"חמה" מייצגת את הכעס הפנימי והנסתר, זה שנשמר בלב במשך דורות ארוכים על רשעתם ההיסטורית של הגויים. לעומתה, ה"אף" מייצג את הכעס החיצוני, הגלוי והפועל. ברגע שבו גוג מגיע לארץ ישראל, אותה חמה פנימית עולה ומתפרצת החוצה אל ה"אף", כלומר הופכת מכעס כבוש לפעולת ענישה ונקמה גלויה לעין כל [מלבי"ם].
התפרצות זעם זו מובילה לזעזוע אדיר, שלגבי אופן התרחשותו מוצגות שתי גישות. מחד, יש המתארים את הנקמה כאירוע קוסמי ופיזי חסר תקדים הכולל אש, רעידת אדמה שתחריד את כל היצורים החיים – מדגי הים ועד חיות הארץ, בקיעת הר הזיתים, קריסת חומות ומבוכה אלוהית שתגרום לאויבים להפנות את חרבם זה כלפי זה ולהרוג איש את רעהו [צאינה וראינה]. מאידך, ישנה גישה הגורסת כי תיאורי הרעש, קריסת ההרים ונפילת החומות אינם מתרחשים כפשוטם, אלא משמשים כדימוי ומשל למפלה צבאית אדירה ולהרג רב של מלכי האויב ושריו שייפלו חללים על אדמת ישראל [אברבנאל].