בראשית, פרק ג׳, פסוק א׳

הַנָּחָשׁ, בין אם היה חיה ממשית בעלת יכולת דיבור ובין אם הוא מסמל את היצר הרע ושיח פנימי, ניחן בתכונה של עָרוּם, כלומר חוכמה המופנית לעשיית תחבולות יותר מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה. בשל ערמומיות זו הוא בחר לפנות דווקא אֶל הָאִשָּׁה, שכן היא לא שמעה את הציווי ישירות מפי ה' אלא דרך בעלה, פער שיצר אצלה ספקות והפך אותה לנוחה יותר לשכנוע. פנייתו נפתחת בתמיהה אַף כִּי אָמַר אֱלֹהִים, המרמזת על שיחה קודמת, ובה הוא שואל בהגזמה מכוונת האם ה' אכן אסר עליהם לאכול מִכֹּל עֵץ הַגָּן. מטרת סילוף זה הייתה לעורר את תשומת ליבה ולנטוע בה את המחשבה שהציווי האלוהי הוא גורף ומגביל, כדי לגרור אותה לדיון ספקני שיסלול את הדרך לחטא.