יצא לכם פעם לדמיין חיה שיודעת לדבר ממש כמו בני אדם? בגן עדן, הנָּחָשׁ לא היה נראה או מתנהג כמו הנחשים שאנחנו מכירים היום. הוא היה חיה אמיתית שהלכה זקוף, הייתה לו חוכמה רבה, והוא אפילו ידע לדבר. התורה מספרת לנו שהוא היה עָרוּם, כלומר מלא בערמומיות ותחבולות, יותר מכל שאר החיות.
למה בעצם הנחש בחר לפנות דווקא אֶל הָאִשָּׁה ולא אל האדם? הסיבה היא שהאישה לא שמעה את הציווי על העץ ישירות מפי ה', אלא מבעלה. הנחש הערמומי הבין שבגלל זה אולי יש לה קצת ספקות, ויהיה לו קל יותר לבלבל אותה ולנצל את הסקרנות הטבעית שלה.
הוא מתחיל את השיחה איתה במילים אַף כִּי אָמַר אֱלֹהִים. המילה "אף" רומזת לנו שכבר הייתה ביניהם איזושהי שיחה לפני כן, והוא בעצם שואל אותה בפליאה: "האם זה באמת נכון ש...". ואז הוא ממשיך ושואל האם ה' באמת אסר עליהם לאכול מִכֹּל עֵץ הַגָּן. הנחש ידע מצוין שהאיסור הוא רק על עץ אחד בודד, אבל הוא הגזים בכוונה. המטרה שלו הייתה למשוך את תשומת הלב שלה, לגרום לה לחשוב שה' סתם מגביל אותם ולא נותן להם ליהנות, וכך להכניס לה ללב מחשבות של ספק. שימו לב שהוא גם בחר להשתמש בשם אֱלֹהִים ולא בשם המיוחד של ה', כדי ליצור תחושה של ריחוק ונוקשות.