ברגע העימות הראשון עם החטא, מתגלה הנטייה האנושית להתנער מאחריות ולגלגל את האשמה על הזולת. בתשובתו, האדם אינו משקר ואף מודה במעשה, אך הוא נמנע מתשובה ישירה ופשוטה של קבלת אחריות ומעדיף להציג את עצמו כקורבן של נסיבות, תוך הטלת האשמה על אשתו ועל בוראו.
רוב מוחלט של הפרשנים רואים בתשובה זו כפיות טובה מובהקת כלפי הבורא. במקום לומר בפשטות שהאישה נתנה לו מן הפרי, האדם מדגיש: הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי. בכך הוא רומז שהאשמה מוטלת על ה' שנתן לו את האישה, ובמקום להכיר בטובה שנעשתה לו בבריאתה כדי להיות לו לעזר, הוא הופך אותה לסיבת כישלונו.
עם זאת, הפרשנים מזהים בדברי האדם שורת טענות הגנה מורכבות. גישה מרכזית מסבירה שהאדם טען לתום לב: מכיוון שה' ברא את האישה כדי להיות לו לעזר, הוא בטח בה לחלוטין. הוא הניח שכל מה שתגיש לו יהיה לטובתו, ולכן לא פקפק, לא חקר ולא בדק מהו הפרי המוגש לו [רמב"ן, ספורנו, אור החיים, חזקוני]. ברוח דומה, יש המפרשים שהאדם טען כי מכיוון שהאישה הובאה אליו לאחר הציווי על העץ, הוא סבר שה' התיר את האכילה דרכה [אדרת אליהו]. טענה נוספת גורסת כי האדם ראה באישה שוות ערך אליו, רצה לקשור את גורלו בגורלה, ולכן אכל [רש"ר הירש, קונטרס חיבה יתירה].
כיוון חשיבה אחר מתמקד בפרשנות משפטית מצדו של האדם לאיסור האכילה. יש המפרשים שהאדם הבין שהאיסור חל רק על תלישת הפרי ישירות מן העץ בעצמו, כדי לא להשחיתו, אך ברגע שהפרי כבר נתלש והוגש לו על ידי אדם אחר – האכילה מותרת [מלבי"ם, הכתב והקבלה]. גישה יצירתית נוספת מדמה את עץ הדעת להקדש; על פי ההלכה, כאשר אדם לוקח חפץ של הקדש ונותן אותו לחברו, הנותן הוא שעובר על איסור מעילה ולא המקבל. לכן האדם טען: הִיא נָתְנָה לִּי, משמע שהיא זו שעברה על האיסור, בעוד שאצלי אין בכך כל חטא [חנוכת התורה, פרדס יוסף]. מנגד, פירוש ייחודי ופשטני מציע כי המילים מִן הָעֵץ אינן מתייחסות לפרי, אלא לכך שהאישה הכתה אותו במקל (עץ) עד שנאלץ לאכול, ובכך הוא טוען שפעל מתוך אונס [קיצור בעל הטורים].
המילה וָאֹכֵל חותמת את הפסוק. מבחינה דקדוקית, האות אל"ף משמשת כסימן לגוף ראשון (מדבר), והתנועה שתחתיה באה בשל מיקומה בסוף הפסוק לציון זמן עבר [אבן עזרא, אבי עזר]. למרות שלל ההתנצלויות, מילה זו מהווה וידוי והודאה בכך שבסופו של דבר הוא זה שחטא ואכל [העמק דבר].
חז"ל במדרש דורשים את המילה וָאֹכֵל גם בלשון עתיד – "אכלתי ואוכל עוד". הפרשנים מסבירים התרסה זו בכמה אופנים: או משום שהאדם באמת סבר שאין במעשהו איסור ולכן יהיה מותר לו לאכול שוב בעתיד באותו אופן [חנוכת התורה], או שהייתה לו כוונה עמוקה ונסתרת. למשל, הוא רצה להביא מיתה לעולם כדי שהדורות הבאים לא יחשבו שהם אלים בני אלמוות [שפתי כהן], או שאכל כדי לעורר בעצמו את התאווה הנדרשת לקיום מצוות פריה ורבייה [אדרת אליהו].
בסופו של דבר, אף על פי שהאדם ניסה להתנער מאחריות ולהאשים את סביבתו, שתיקתו של ה' לנוכח טענות אלו מוכיחה את ביטולן [קאסוטו]. עם זאת, עצם ההודאה החלקית והבעת החרטה, גם אם לוּוּ בהטלת אשמה על אחרים, הספיקו כדי למתק את העונש המקורי. במקום למות באותו היום, התשובה פעלה את פעולתה והאדם זכה לחיות קרוב לאלף שנים [חומש קה"ת].