לאחר שנגזרה מיתה על האדם והאשה, האדם מעניק לאשתו שם פרטי, ובכך עובר משימוש במונח הכללי אל זהות מוגדרת. קריאת השם בעיתוי זה מעוררת דיון נרחב בקרב הפרשנים. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים [שד"ל, מלבי"ם, הכתב והקבלה, תולדות יצחק, ביאור שטיינזלץ, אדרת אליהו ועוד] היא שקריאת השם התרחשה מיד לאחר החטא. קודם לכן נקראה האשה בשם הכללי "אשה", שכן ייעודה המקורי היה להיות שותפה שווה לאדם בהשגה השכלית והרוחנית. אולם, בעקבות החטא וההבנה כי הם בני תמותה, השתנה טבעה ותפקידה המרכזי הפך להיות קיום המין האנושי והולדת בנים, ולכן ניתן לה שם חדש המבטא תכלית זו. בנוסף, יש שרואים בעצם קריאת השם ביטוי לריבונות ולשליטה שהוענקה כעת לאדם על אשתו [קאסוטו]. מנגד, ישנה גישה הסבורה כי קריאת השם התרחשה למעשה עוד קודם לכן, יחד עם קריאת השמות לכלל בעלי החיים, והתורה בחרה להזכיר זאת כאן רק כדי להסמיך את עניין קריאת השמות לבריאת האשה ולחטא הנחש, ולהראות את השתלשלות האירועים [רש"י, מזרחי, גור אריה, לבוש האורה].
באשר למשמעות השם חַוָּה, המקורות מציגים שלושה כיווני פירוש עיקריים. הפירוש הראשון קושר את השם לשורש ח.י.ה, שכן האותיות וי"ו ויו"ד מתחלפות בלשון הקודש [אבן עזרא, רש"י, חזקוני, רש"ר הירש]. הפרשנים מסבירים כי האדם נמנע מלקרוא לה "חיה" כדי להבדיל אותה מחיות השדה ולרומם את מעלתה האנושית [רד"ק, ביאור יש"ר, מחוקקי יהודה]. הפירוש השני קושר את השם למילה הארמית "חויא", שפירושה נחש. לפי גישה זו, השם ניתן לה משום שהיא שמעה בקול המסית, הפכה בעצמה למעין נחש שהכשיל את בעלה, והביאה כליון לעולם [כלי יקר, אור החיים, הכתב והקבלה, צרור המור, קאסוטו]. הפירוש השלישי גוזר את השם מלשון דיבור ואמירה. לפי פירוש זה, השם משקף את טבעה הדברני של האשה, שכן ריבוי הדברים שלה עם הנחש הוא שהוביל בסופו של דבר לחטא [רבינו בחיי, צרור המור, קיצור בעל הטורים, צאינה וראינה].
הביטוי אֵם כָּל חָי זוכה אף הוא למספר ביאורים. הגישה המקובלת היא שהכוונה לאם של כל בני האדם, שהם היצורים המדברים, ולא לבעלי החיים [אבן עזרא, רד"ק, רס"ג, ביאור יש"ר]. עם זאת, יש המפרשים את המילה "אם" במשמעות של גברת ושלטת, כלומר שהיא מפרנסת ומושלת על כל בעלי החיים [בכור שור, רא"ש, חזקוני]. פרשנים אחרים מעמיקים במשמעות המילה "חי" וטוענים כי אין הכוונה רק לחיים ביולוגיים, אלא לחיים של שמחה, תענוג, רוממות נפש ונחת רוח, שאותם היא ממציאה לאדם [העמק דבר, תורה תמימה]. לבסוף, יש המצביעים על המורכבות שבפסוק: דווקא משום שגרמה להבאת המוות והחיסרון לעולם, היא הפכה להיות האם של כל מי שזקוק להתרבות כדי לשרוד, ובכך היא למעשה אם כל החיים שסופם למות ולשוב אל העפר [אלשיך, חתם סופר, קונטרס חיבה יתירה].