לאחר החטא וההכרה בערוותם, מוחלפות חגורות עלי התאנה הזמניות בלבוש של קבע. פסוק זה חושף את דאגתו של ה' לאדם ולאשתו רגע לפני גירושם מגן עדן, ומציג מורכבות של חומר, רוח וחסד אלוהי.
הפרשנים מציגים מגוון רחב של גישות להבנת המהות של כָּתְנוֹת עוֹר. הגישה הפשטנית גורסת כי מדובר בעורות של בעלי חיים, שנועדו לספק הגנה ועמידות לאורך זמן מפני פגעי הטבע והקור שחיכו להם מחוץ לגן עדן [קאסוטו, יריעות שלמה, רש"ר הירש]. גישה אחרת מפרשת כי לא מדובר בעור ממש, אלא ב"דבר הבא מן העור", כדוגמת צמר ארנבות רך וחם [רש"י, מזרחי, תורה תמימה], או לחלופין "דבר שהעור נהנה ממנו", כגון בגדי פשתן או כותנה דקים ונעימים [רד"ק, רא"ש, הכתב והקבלה, רס"ג].
לצד ההסברים החומריים, קיימים פירושים פלאיים יותר. יש הסבורים כי הכתונות היו שכבה חלקה ומבריקה שדבקה לעורם, בדומה למרקם של ציפורן [רש"י, רא"ש, מזרחי]. אחרים מציינים כי הכתונות הוכנו מעורו של הלוויתן [רא"ש, ריב"א], או מעורו של הנחש המשיל את עורו, ובכך הפך ה' את סמל הנפילה והחטא לכלי של כבוד והגנה [רד"ק, רקנאטי, חומש קה"ת].
רובד פרשני עמוק נשען על המסורת שבספר התורה של התנא רבי מאיר הייתה כתובה המילה "עור" באות א' – כָּתְנוֹת אוֹר. לפי תפיסה זו, קודם החטא היו גופותיהם של אדם וחוה זכים ורוחניים, עטופים באור עליון. לאחר החטא, כשהחומר הפך גס ועבה, התחלף ה"אור" ב"עור" פיזי, אך הכתונות שהעניק להם ה' נשאו עדיין הד לאותה הארה רוחנית אבודה [רבנו בחיי, הכתב והקבלה, אלשיך, רקנאטי]. בנוסף, לבגדים אלו יוחסה משמעות היסטורית ופולחנית: היו שעוטרו בציורי חיות והועברו מדור לדור עד שהגיעו לנמרוד ולעשיו [רבנו בחיי, תולדות יצחק, צאינה וראינה], והם אף שימשו כבגדי הכהונה הראשונים שבהם עבדו הבכורות את ה' [רד"ק, רש"ר הירש, קיצור בעל הטורים].
באשר לפעולה האלוהית בתיבה וַיַּעַשׂ, חלוקות הדעות. יש המפרשים זאת כבריאה ניסית ישירה של ה', שנעשתה כהרף עין כדי שהאדם לא יתגאה במעשה ידיו, וכדי שלא ימות מקור בעודו לומד את מלאכת התפירה [ספורנו, רד"ק, רלב"ג]. מנגד, יש המסבירים כי ה' "עשה" בכך שנטע באדם את התבונה, היכולת וההשראה להמציא את אומנות הטוויה והאריגה מחומרים שונים שבטבע [רס"ג, מלבי"ם, קאסוטו].
המילה וַיַּלְבִּשֵׁם מדגישה כי בניגוד לחגורות העלים שכיסו רק את אזור החלציים, הכתונות כיסו את כל גופם [רשב"ם, חזקוני]. כדי לחסוך מהם את הבושה שבעמידה ערומים בזמן ההתלבשות, ה' יצר את הבגדים ישירות על גופם [העמק דבר]. העובדה שהפסוק מציין שה' הלביש את שניהם יחד, נועדה לשמור על צניעותם ולמנוע מצב שבו אחד מהם ימתין ערום בעוד השני מתלבש [נחל קדומים].
מעל לכל, הפרשנים מסכימים כי פסוק זה מגלם את מידת הרחמים וגמילות החסדים של ה'. אף על פי שהאדם ואשתו חטאו ונענשו בגירוש, ה' לא נטש אותם, אלא דאג בעצמו לכבודם, להגנתם ולצורכיהם. מכאן נלמד הכלל הגדול כי התורה "תחילתה גמילות חסדים וסופה גמילות חסדים" – היא פותחת בהלבשת ערומים על ידי ה', ומסתיימת בקבורת המת על ידי ה' [רד"ק, תורה תמימה, רש"ר הירש, חומש קה"ת].