רגע הכניעה לפיתוי וההחלטה להפר את הצו האלוהי טמונים בנכונות הפנימית של האדם להטיל ספק ולהתבונן מחדש באיסור. העץ, שעד כה אולי עורר אימה או רתיעה, משנה את פניו בדמיונה של האשה והופך למקור של משיכה פיזית ושכלית עזה, תוך שהיא מאמצת את נקודת המבט שהציג בפניה הנחש.
המילים וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה אינן מתארות רק ראייה פיזית, אלא התבוננות פנימית, הבנה והסכמה בלב לדברי הנחש [אבן עזרא, רש"י, קאסוטו]. ייתכן שהנחש הציג את עצמו כשליח או נביא מאת ה', ולכן דבריו נשמעו אמינים [רב סעדיה גאון]. מבחינה הגיונית, האשה בחנה את העץ והסיקה כי בניגוד לחששותיה הקודמים שמא מדובר בסם מוות או בדבר המזיק לרואים אותו, העץ נראה מועיל וחיובי לחלוטין [רמב"ן, צרור המור, ביאור יש"ר].
הפסוק מפרט שלושה שלבים בפיתוי, המקבילים לשלוש טענות שהעלה הנחש. ראשית, כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל – הפיתוי הפיזי וההנאה מטעמו של הפרי. שנית, וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם – המשיכה החזותית והמיידית. המילה תַּאֲוָה מתארת דבר יפה המעורר באדם רצון ומשיכה ללכת אחר מראה עיניו [שד"ל, רמב"ן]. הפרשנים מציינים כי כאן טמונה עוצמתו של יצר הרע, המציג לאדם את תאוות העולם הזה באופן מוחשי ומיידי הנראה לעין, לעומת השכר הרוחני הנסתר מן העין [כלי יקר, נחל קדומים, אלשיך]. השלב השלישי הוא הפיתוי האינטלקטואלי: וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל. המילה לְהַשְׂכִּיל משמעה להתבונן, להבין ולרכוש שכל ודעת [שד"ל, רש"ר הירש]. האשה חמדה את העץ מתוך רצון להשיג חכמה אנושית ויכולת הבחנה בין טוב לרע, כדי להידמות לאלוהים [רש"י, העמק דבר]. עם זאת, יש המדגישים כי במצב זה השכל הופך למשועבד לתאווה, ומסייע לאדם למצוא תירוצים והיתרים כדי להצדיק את החטא [מלבי"ם, רבנו בחיי].
לאחר ההתבוננות מגיעה הפעולה המהירה: וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל. יש המפרשים כי תחילה היא לקחה וטעמה מגוף העץ עצמו, מתוך מחשבה מוטעית שהאיסור חל רק על הפרי, ומשראתה שטעמו של העץ טוב ולא נגרם לה נזק, המשיכה ולקחה מן הפרי [אור החיים, העמק דבר]. באשר לזהותו של הפרי, הגישה המרכזית דוחה את זיהויו כעץ תפוח. יש המזהים אותו כתאנה, שכן מיד לאחר מכן תפרו להם עלי תאנה; אחרים סבורים כי היה זה עץ גפן, שסחטה את ענביו, או אתרוג, הנחשב לפרי מהודר המשפיע על השכל [רבנו בחיי, תולדות יצחק]. מנגד, יש הסבורים כי היה זה עץ ייחודי שנועד לעורר את תאוות המשגל, ולכן מיד לאחר האכילה חשו בושה במערומיהם [אבן עזרא], בעוד אחרים שוללים לחלוטין כל משמעות מינית ורואים באכילה פעולה פשוטה ומשמעה [קאסוטו].
לאחר שאכלה, הפסוק מתאר את מעורבותו של האדם: וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל. המניע למעשה זה שנוי במחלוקת. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהאשה פעלה מתוך קנאה ופחד; היא חששה שמא היא תמות בעקבות החטא, בעוד האדם יישאר בחיים ויישא אשה אחרת תחתיה [רש"י, מזרחי, גור אריה]. דעה אחרת מציעה כי האשה קיוותה שאם שניהם יחטאו יחד ויעמדו בפני סכנת מוות, ה' ירחם עליהם כדי לא להכחיד את המין האנושי כולו [ברטנורא]. לחלופין, ייתכן שפשוט רצתה לשתף את בן זוגה בתגלית הגדולה שחוותה [ביאור שטיינזלץ], או שאף בכתה וזעקה אליו שלא ייתן לה למות לבדה [אלשיך].
אופן מתן הפרי לאדם מוסבר גם הוא בכמה דרכים. המילה עִמָּהּ מרמזת שהאדם היה נוכח עמה באותו רגע, והיא לחצה עליו והפצירה בו עד שאכל [ספורנו, כלי יקר]. מנגד, יש הסבורים שהיא הלכה והביאה לו את הפרי למקום אחר בגן וסיפרה לו את דברי הנחש [רד"ק], או שאף הגישה לו את הפרי כחלק מהכנת המזון הרגילה, כך שהוא אכל מבלי לדעת שמדובר בפרי האסור [כלי יקר]. לבסוף, המילה גַּם נדרשת על ידי חז"ל כתוספת, המלמדת שהאשה לא הסתפקה במתן הפרי לאדם, אלא האכילה ממנו גם את החיות והעופות, ובכך המיטה את קללת המוות על הבריאה כולה [רד"ק, רש"י, רבנו בחיי].