קרה לכם פעם שממש רציתם משהו שידעתם שאסור לכם לקחת, ופתאום התחלתם לשכנע את עצמכם שזה בעצם בסדר? זה בדיוק מה שקרה לחוה בגן עדן. אחרי שהיא הקשיבה לנחש, משהו בתוכה השתנה. המילים וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה לא אומרות רק שהיא הסתכלה על העץ בעיניים, אלא שהיא התחילה להסכים עם הנחש בלב שלה. פתאום העץ כבר לא נראה לה מפחיד או מסוכן.
היא מסתכלת על העץ ומרגישה שלושה פיתויים חזקים. קודם כל היא חושבת כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל, היא מדמיינת כמה הפרי ודאי טעים ומתוק. אחר כך היא שמה לב וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם, כלומר הפרי נראה פשוט יפהפה ומושך את העין. ככה בדיוק עובד יצר הרע, הוא גורם לדברים שאסור לנו לעשות להיראות נוצצים ומפתים ממש כאן ועכשיו. הדבר השלישי שמשך אותה הוא המחשבה שוְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל. המילה לְהַשְׂכִּיל קשורה לשכל. חוה חשבה שאם היא תאכל מהפרי היא תהפוך לחכמה יותר ותוכל להבין דברים כמו ה'.
מרוב שהיא רצתה את הפרי, היא עשתה מעשה מהיר. וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל, היא פשוט לוקחת ואוכלת. אבל היא לא עוצרת שם. הכתוב ממשיך ומתאר וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל. למה היא נתנה גם לאדם לאכול? המפרשים מסבירים שברגע שהיא אכלה היא פתאום נבהלה מהעונש שתקבל ופחדה להישאר לגמרי לבד. לכן היא נתנה מהפרי גם לבעלה שעמד ממש עִמָּהּ, כלומר לצידה באותו רגע. המילה הקטנה גַּם מלמדת אותנו שהיא לא עצרה באדם, אלא חילקה מהפרי אפילו לחיות ולעופות שהיו בסביבה.