היציאה מגן עדן אל העולם החומרי שמחוץ לו מסמנת תמורה עמוקה במצבו של האדם, בתפקידו ובקשרו אל הטבע. מעבר זה משקף לא רק הרחקה ממקום של קרבה אלוהית, אלא גם התחלה של מציאות אנושית חדשה המורכבת מעמל, תיקון והתמודדות.
המילה וַיְשַׁלְּחֵהוּ עומדת במוקד מחלוקת פרשנית באשר לאופייה של עזיבת הגן. גישה מרכזית רואה במילה זו ביטוי של גנאי וגירוש מוחלט [אבן עזרא, רד"ק, ביאור יש"ר]. מנגד, יש הסבורים כי הפועל אינו מצביע בהכרח על גירוש משפיל, אלא על מתן רשות לאדם ללכת לדרכו או שילוחו למקום אחר [שד"ל]. כיוון שהאדם הופך כעת לבן תמותה הנתון לחסדי ה', הוא אינו מומת מיד כפי שהוזהר מראש, אלא נשלח לדרכו כמי שנושא עונש מוות שיתממש בעתיד [ברכת אשר על התורה].
קושי בולט בפסוק הוא הכפילות מול הפסוק העוקב, שבו נאמר בפירוש "ויגרש את האדם". מספר פרשנים מסבירים כי מדובר בתהליך מדורג ומחושב. ה' לא רצה לגרש את האדם בבת אחת ובזעף, שכן האדם עלול היה לסרב לצאת או להעדיף את מותו. לכן, ה' שילח אותו תחילה בעדינות, כביכול לשליחות מחוץ לגן לעבוד את האדמה. רק לאחר שהאדם יצא מרצונו, סגר ה' בעדו את הדלת וגירשו סופית [תולדות יצחק, אלשיך, הטור הארוך]. יש אף המדמים תהליך זה לגירושין, הכוללים תחילה את שילוח האישה מהבית ולאחר מכן את ניתוק הקשר לחלוטין [אלשיך]. מבחינה רעיונית, השילוח מוסבר גם כעונש גלות המקביל לדינו של רוצח בשגגה, שכן האדם הביא מיתה לעולם בטרם הייתה בו דעת שלמה [חזקוני]. מבחינה לשונית, זהו גם מידה כנגד מידה – האדם משולח החוצה כדי שלא "ישלח" את ידו אל עץ החיים [קאסוטו].
מטרת יציאתו היא לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה. ברובד הפשטני, מדובר בעונש: מכיוון שהאדם לא רצה לעסוק בעבודה הקלה של גן עדן ולא שמר עליו מפני חדירת הרע, הוא הועבר מתפקידו ונידון לעבודת אדמה קשה ומפרכת שתוציא ממנו את לחמו בזיעה ובעיצבון [רד"ק, קאסוטו, אדרת אליהו]. העבודה הקשה נועדה גם להעסיק אותו ולמנוע ממנו בטלה שעלולה להובילו שוב לחטא [ביאור יש"ר]. בניגוד לגן עדן, שם נצטווה לשמור על הטבע כמות שהוא, מחוץ לגן ניתן לו ההיתר לשנות את פני העולם ולעבדו [קונטרס חיבה יתירה]. עם זאת, יש הרואים בעבודה זו את מימוש תכלית הבריאה. האדם נועד מראש לחיות מחוץ לגן, ודווקא שם, בעולם שבו הכל תלוי במעשיו ובשכר ועונש, הוא עתיד להשלים את ייעודו [העמק דבר, רש"ר הירש].
המילים אֲשֶׁר לֻקַּח מִשָּׁם סוגרות מעגל עם תחילת סיפור הבריאה. האדם חוזר אל האדמה הפשוטה שממנה נוצר, בטרם הוכנס לגן [בכור שור, שטיינזלץ, קאסוטו]. יש המציינים כי דווקא סביבה ארצית זו ואווירה מתאימים יותר לטבעו החומרי ולצרכיו [ספורנו].
רובד פרשני עמוק יותר קושר את מיקום האדמה לתהליך של תשובה. על פי גישה זו, האדם שולח ספציפית אל הר המוריה, המקום שממנו נלקח עפרו ושבו עתיד להיבנות המזבח. האדמה שסיפקה לו את החומר הגס שהוביל לחטאו, היא זו שחייבת כעת לסייע לו בכפרתו. עבודת האדמה המוזכרת כאן אינה רק חקלאות, אלא בניית מזבח והקרבת קורבן, כדי לתקן את אשר קלקל בדיוק במקום שממנו נברא [כלי יקר, מלבי"ם, אלשיך].