גירוש האדם מגן עדן חותם את פרשת חטאו ומסמן שבר פיזי ורוחני בין האנושות לבין המקום המקודש שניטל ממנה. המילה וַיְגָרֶשׁ מבטאת פעולה החלטית, כפויה ומוחלטת יותר מאשר שילוח רגיל. הפרשנים מסבירים כי הגירוש נעשה בעל כורחו של האדם, שכן הוא סירב לעזוב את הגן ולצאת לעבוד את האדמה שממנה לוקח, ולכן ה' נאלץ לדחוף אותו החוצה בכוח ובמהומה [העמק דבר, הכתב והקבלה, אדרת אליהו, קאסוטו, שטיינזלץ]. גירוש זה אינו רק הרחקה מרחבית, אלא מסמל נתק והתרחקות רוחנית מה' [רש"ר הירש].
לאחר הגירוש, הציב ה' שומרים מִקֶּדֶם לְגַן־עֵדֶן, כלומר מחוץ לגן, בפאתו המזרחית, שכן שם היה פתח הכניסה לגן [רש"י, רא"ם, רד"ק, קאסוטו]. הצבת השומרים במקום שבו שכן האדם קודם לכן, נועדה גם לעורר בו חרטה עמוקה בראותו אחרים תופסים את המקום הנכבד שאיבד בעטיו של החטא [רס"ג].
זהותם של הַכְּרֻבִים שהוצבו בפתח הגן זכתה למגוון פירושים. הגישה המרכזית רואה בהם מלאכי חבלה או יצורים שמימיים מטילי אימה שנועדו להפחיד את האדם ולמנוע את חזרתו [רש"י, רבנו בחיי, תולדות יצחק]. מבחינה חזותית, יש המתארים אותם כמלאכים בדמות שוורים או יצורים מכונפים מורכבים [רא"ש, בכור שור, קאסוטו], ויש הסבורים כי דמותם כדמות נערים [אדרת אליהו, אם למקרא]. מנגד, גישות פילוסופיות ואלגוריות רואות בכרובים סמל לכוחות השכל והנפש המשכלת של האדם [רלב"ג, הכתב והקבלה], או מלאכים הנושאים את כבוד ה' ומייצגים את השראת השכינה, הנבואה והתורה, שנועדו דווקא להדריך את האנושות [שד"ל, מלבי"ם, רש"ר הירש].
בידם של הכרובים הפקיד ה' את לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת. הפרשנים מדגישים כי הלהט אינו עצם בפני עצמו, אלא תכונה של החרב – זוהי חרב חדה ומלוטשת שכאשר היא מסתובבת ומתהפכת במהירות, היא מפיקה ברקים ורשפי אש מבעיתים היוצרים אשליה אופטית מרתיעה [רד"ק, רא"ם, ביאור יש"ר, קאסוטו]. יש המפרשים תיאור זה באופן סמלי: החרב מייצגת את כוחו של מלאך המוות ואת סבלות האנושות לאורך ההיסטוריה [מלבי"ם, רש"ר הירש], או את אש הגיהנום המתהפכת מחום לקור כדי להעניש את הרשעים [רא"ש, דעת זקנים, רבנו בחיי]. ברובד הפסיכולוגי, החרב המתהפכת מסמלת את נפש האדם ואת יצרו, המתהפכים תדיר בין טוב לרע, ואת מלחמתה הפנימית של הנפש המשכלת הנעזרת ב"חרבה של תורה" כדי להכניע את התאוות [הכתב והקבלה, קונטרס חיבה יתירה].
מטרת הצבת הכרובים והחרב היא לִשְׁמֹר אֶת־דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים. רוב הפרשנים מבינים זאת כפעולת חסימה ומניעה – לוודא שהאדם לא יפנה לאחור, ישוב לגן ויאכל מעץ החיים, ובכך יבטל את גזירת המוות שנגזרה עליו [ספורנו, רבנו בחיי]. אולם, פרשנים אחרים מציעים זווית אופטימית ומעמיקה יותר: השמירה אינה רק חסימה, אלא שימור. ה' שומר על הדרך לעץ החיים כדי שלא תאבד לנצח. אף שהאדם גורש פיזית אל עולם מלא עמל וסבל, הדרך הרוחנית חזרה אל החיים הנצחיים נשמרת עבורו, והוא יוכל לשוב אליה בעתיד דרך קיום התורה, דרך ארץ, חזרה בתשובה, או בעולם הבא לאחר שקיומו הגשמי יסתיים [מלבי"ם, רש"ר הירש, קונטרס חיבה יתירה]. רעותיו של האדם וסבלו נובעים מעצם בחירתו וידיעתו את הטוב והרע, אך דרך ייסורים אלו וההדרכה האלוהית, נשמרת לו התקווה לשוב אל ייעודו המקורי [שד"ל].