בפסוק זה מגיע פיתוי הנחש לשיאו, תוך הצגת טיעון פסיכולוגי שנועד לערער את האמון של האדם בבורא. הנחש מציג את האיסור האלוהי לא כדאגה לשלומם של בני האדם, אלא כביטוי של קנאה ורצון למנוע מהם להגיע לשלמותם.
יש המפרשים את המילה כִּי בתחילת הפסוק במשמעות של "אבל", כלומר, ה' לא אסר עליכם את הפרי משום שהוא מזיק, אלא משום שהוא יודע את כוחו העצום [שד"ל]. טענתו המרכזית של הנחש היא שהאזהרה מפני מוות אינה אלא הפחדה, והסיבה האמיתית לאיסור היא ש"כל אומן שונא את בני אומנותו" [רש"י, ביאור יש"ר, קאסוטו]. לפי קו מחשבה זה, ה' כביכול אכל בעצמו מן העץ הזה ובו ברא את העולם, וכעת הוא חושש שאם בני האדם יאכלו ממנו, הם ישיגו כוחות יצירה דומים ויעמדו כמתחרים מולו [רש"י, מזרחי, גור אריה].
ההבטחה וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם אינה מתייחסת לראייה פיזית, שכן בני הזוג לא היו עיוורים, אלא לפקיחת עיני השכל והלב [רד"ק, ביאור יש"ר]. הפרשנים מסבירים כי טרם החטא, האדם היה ישות שכלתנית ורוחנית לחלוטין, שדבקותו בה' מנעה ממנו להבחין בענייני העולם הזה, ולכן לא חש בושה במערומיו. ההבחנה היחידה שהכיר הייתה בין אמת לשקר. פקיחת העיניים משמעותה ירידה להשגה גופנית ותאוותנית, שבה מתחילים לשפוט דברים במושגים סובייקטיביים של יופי, כיעור והנאה [רבנו בחיי, העמק דבר, מלבי"ם]. בנוסף, פקיחת העיניים מבטאת יציאה מפעולה אינסטינקטיבית וטבעית, אל עבר הכרה מודעת שיש לאדם יכולת בחירה חופשית לפעול בדרכים שונות [שד"ל].
באשר להבטחה וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים, מקובל להבחין כי אזכור שם ה' בתחילת הפסוק הוא קודש, ואילו המילה "כאלהים" כאן היא חול [מנחת שי]. קיימות שלוש גישות מרכזיות בקרב הפרשנים להבנת מילה זו. הגישה הראשונה מסבירה שהכוונה היא למלאכים, היודעים את ייעודם ופועלים מתוך תבונה פנימית ללא צורך בחקירה ממושכת ועמל [אבן עזרא, רד"ק, חזקוני, העמק דבר, אדרת אליהו]. הגישה השנייה מפרשת את המילה מלשון שררה, שופטים ומנהיגים. לפי פירוש זה, הנחש מבטיח להם עצמאות מוחלטת: הם יהיו בעלי כוח ויכולת לשפוט בעצמם מה טוב ומה רע, מתוך בחירה חופשית ורצון, מבלי להיות כפופים לציווי עליון כדוגמת בעלי חיים המונעים מאינסטינקט [הכתב והקבלה, רלב"ג, נתינה לגר]. הגישה השלישית גורסת שהכוונה היא להידמות לבורא עצמו, עם היכולת לברוא עולמות ולהביא למציאות רמות חדשות של תודעה [רש"י, קאסוטו, חומש קה"ת].
המושג יֹדְעֵי טוֹב וָרָע מבטא את מוקד הפיתוי. הנחש, שפעל מתוך כוח הדמיון ולא מתוך שכל טהור, הציג את ההנאות החומריות והמדומות כטוב המוחלט. הוא שכנע את האישה שעצם הירידה אל החוויה הסובייקטיבית של הרע והטוב היא למעשה קיצור דרך להשגת חכמה ושלמות. הפיתוי נשען על האשליה שעל ידי אכילת הפרי הם ישתחררו משלטון הנשמה על הגוף, ויזכו בידע שיאפשר להם לנהל את חייהם בעצמם ולממש את מלוא הפוטנציאל שלהם בעולם [מלבי"ם, פרדס יוסף, חומש קה"ת].