לאחר שהאדם מטיל את האחריות על זוגתו, פונה הבורא אל האשה ופותח עמה בבירור נוקב. הדו-שיח שמתנהל אינו רק חקירה עובדתית, אלא עימות פסיכולוגי ומוסרי סביב נטילת אחריות, חרטה והשלכותיו של חטא.
כאשר ה' שואל מַה־זֹּאת עָשִׂית, ברור כי אין זו שאלת בירור שנועדה לאסוף מידע, שכן מעשיה כבר ידועים. יש המפרשים את הפנייה כקריאת תדהמה רטורית שמשמעותה: כיצד יכולת לעשות דבר נורא שכזה? [קאסוטו]. מנגד, פרשנים רבים רואים בשאלה זו פתח מכוון לדיאלוג, שנועד לעורר את האשה לתשובה ולהעניק לה הזדמנות להתוודות על עוונה, מתוך תפיסה שהבורא אינו חפץ בעונשם של חוטאים אלא בשיבתם למוטב [ספורנו, אור החיים, ביאור יש"ר].
עצם הפנייה אל האשה מעוררת שאלה עקרונית: מדוע היא באה במשפט, הרי הציווי המקורי שלא לאכול מעץ הדעת ניתן לאדם עוד בטרם נבראה? הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שהאשה נכללה באזהרה ובעונש משום שבאותה עת היא הייתה חלק בלתי נפרד מגופו ומעצמיו של האדם, ולכן הציווי חל גם עליה [רמב"ן, הטור הארוך, תולדות יצחק, צאינה וראינה]. בנוסף, השאלה טומנת בחובה תוכחה כפולה: ה' מוכיח אותה לא רק על עצם האכילה, אלא גם על כך שהחטיאה את בעלה. מכאן לומדים הפרשנים כי עוונו של מי שמכשיל את חברו בחטא, חמור לא פחות, ואף יותר, מזה של החוטא עצמו [רמב"ן, אלשיך, צאינה וראינה, ביאור שטיינזלץ].
בתגובתה, אומרת האשה: הַנָּחָשׁ הִשִּׁיאַנִי וָאֹכֵל. בדומה לאדם, גם היא מנסה להצטדק ולהדוף מעליה את האשמה. היא מציגה את עצמה כמי שפעלה בשוגג ונפלה קורבן לכוח חיצוני ומתוחכם [אור החיים, ביאור שטיינזלץ]. בתשובתה חבויה אף טענה מרומזת כלפי מעלה: אם אני אשמה שהחטאתי את האדם, הרי שהנחש החטיא אותי, ואתה הוא זה שבראת את אותו מדיח [רד"ק]. תשובתה ממוקדת במילה "ואוכל" – היא מודה רק באכילתה שלה בניסיון להתנער מהאשמה על כך שהאכילה את אדם, מתוך רמיזה שאם בעלה אכל בקלות רבה כל כך, כנראה שהיה בלבו רצון לעשות זאת ללא קשר אליה [אלשיך]. עם זאת, בהטלת האשמה על הנחש, האשה אינה מבינה שעצם הכניעה למסית וההקשבה לעצתו, היא היא ליבת החטא שלה [קאסוטו].
הפרשנים מקדישים תשומת לב רבה לביאור המילה הִשִּׁיאַנִי, ומציגים מספר רבדים לאופן שבו פעל הנחש. רוב הפרשנים מסכימים כי אין מדובר רק בפיתוי בעלמא, אלא במונח שמשמעותו הטעיה מוחלטת של הלב והמחשבה [רש"י, מזרחי, הכתב והקבלה, אדרת אליהו, רש"ר הירש]. הנחש השתמש בחנופה ובהבטחות שווא כדי לעוות את תפיסת המציאות שלה, שכן טענה של פיתוי גרידא אינה מהווה תירוץ קביל לחטא, אך טענה של הטעיה נועדה להוכיח חוסר כוונה [גור אריה].
רובד נוסף בפירוש המילה מתמקד בהסרת עכבות. פעולת ה"השאה" מתוארת כסילוק הפחד הטבעי שמנע מן האשה לחטוא. הנחש הצליח לשכנע אותה כי לא תמות אם תאכל מן הפרי, ובכך נטרל את יראת העונש מליבה [שד"ל, מלבי"ם, מחוקקי יהודה]. גישה משלימה מצביעה על כך שהמילה מכילה גם משמעות של פיתוי להנאה [אבן עזרא, ביאור יש"ר], ואף רומזת ללשון של "נשיאות ראש" והתרוממות. הנחש פיתה אותה באמצעות האשליה שעל ידי אכילת הפרי היא תזכה למעמד אלוהי ותתנשא מעל מגבלותיה האנושיות [אור החיים, מחוקקי יהודה].