לאחר החטא, חווים אדם וחוה שבר עמוק בתפיסתם הרוחנית. בעוד שקודם לכן תקשרו עם ה' באופן ישיר וטהור, מתוך שלווה וקרבה, כעת, משגבר בהם הצד החומרי, התודעה שלהם הצטמצמה. הם איבדו את תמימותם, נחשפו לראשונה לרגש הבושה, והחלו לתפוס את המציאות האלוהית במושגים גשמיים של קול, מקום ופחד [מלבי"ם, רש"ר הירש, ביאור שטיינזלץ].
הפרשנים נחלקו בשאלה למי או למה מתייחסת המילה מִתְהַלֵּךְ. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שההליכה מתייחסת לקול ה' עצמו. כשם שמצינו במקרא שקול מתואר כדבר שמתקדם ונע במרחב (כמו "קולה כנחש ילך"), כך גם כאן הקול האלוהי הוא זה שהתהלך והתקרב אליהם [אבן עזרא, רד"ק, חזקוני, קאסוטו]. מנגד, יש המפרשים שההליכה מתייחסת לה' עצמו, כלומר שהיה זה גילוי שכינה מיוחד, או לחלופין, תיאור של סילוק השכינה מהגן בעקבות החטא [רמב"ן, ספורנו, גור אריה]. דעה שלישית מציעה כי האדם הוא זה שהיה מִתְהַלֵּךְ לתומו בגן, ובעודו מתהלך שמע פתאום את הקול [אבן עזרא בשם ר' יונה, אברבנאל].
השמעת הקול טרם ההתגלות והדיבור הישיר, נועדה ללמד דרך ארץ לדורות: שלא ייכנס אדם למקום חברו בפתאומיות, אלא ישמיע קול תחילה כדי לאפשר לו להתארגן ולהתכונן [רד"ק].
הביטוי לְרוּחַ הַיּוֹם זכה למספר כיווני מחשבה. הגישה הבולטת מפרשת זאת כציון זמן – שעת בין הערביים. "יום" הוא כינוי לשמש, וזהו הזמן שבו השמש נוטה לשקוע במערב, האוויר מתקרר ורוח מתחילה לנשב [רש"י, רד"ק, שד"ל]. עיתוי זה מדגיש כי הבטחת ה' "ביום אכלך ממנו מות תמות" התקיימה במלואה, שכן עוד באותו היום, בשעות אחר הצהריים, הופיע ה' כדי לגזור את דינם [קאסוטו].
גישה אחרת קושרת את הביטוי לרוח של ממש. יש המסבירים כי ה' התגלה אליהם מתוך רוח יומית קלילה ושגרתית, ולא מתוך סערה גדולה וחזקה כפי שקורה לעיתים בנבואות אחרות, וזאת מתוך רחמים וכדי שלא להבהילם יתר על המידה [רמב"ן, תולדות יצחק, הכתב והקבלה]. מנגד, יש שפירשו כי אכן נשבה רוח נבואית חזקה שבישרה על בוא השכינה [אם למקרא].
התגובה של וַיִּתְחַבֵּא הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ משקפת את המורא מכבוד ה', את הבושה מגופם העירום ואת ההכרה בכך שעברו על ציווי בוראם [רד"ק, העמק דבר]. מעשה ההסתתרות מעיד על עומק הנפילה התודעתית שלהם: הם נגררו אחר החוש והדמיון, ונפלו לאיוולת שבה חשבו שניתן להסתתר מעיני ה' הרואה הכול, כאילו היה כוח פיזי ומוגבל [מלבי"ם, צרור המור, אברבנאל]. בני הזוג התחבאו בנפרד זה מזה, כדי שעלי האילנות יוכלו לכסות את ערוותם כראוי בשעה שיעמדו לפני ה' [העמק דבר].
הם בחרו להסתתר בְּתוֹךְ עֵץ הַגָּן, ביטוי שמשמעותו הפשוטה היא סבך עצי הגן [רד"ק, ביאור יש"ר]. אולם, יש המזהים כאן סגירת מעגל אירונית ונוקבת: הם נדחקו להתחבא בתוך אותו עץ הדעת עצמו שדרכו חטאו. התורה רומזת בכך שהחוטא אינו יכול למחוק את עקבות מעשיו; בכל צעד ושעל הוא ימצא את מה שיזכיר לו את חטאו [אברבנאל, קאסוטו].
אף על פי שנגזר עליהם למות באותו היום, העובדה שהם חשו בושה, הסתתרו והביעו סוג של חרטה, המתיקה את הדין. ה' העניק להם "יום" במושגים אלוהיים (אלף שנים), ובכך גילה את מידת החסד והוכיח ששערי תשובה לעולם אינם ננעלים [אבן עזרא, הרא"ש, תורת חב"ד].