לאחר אכילת פרי עץ הדעת, משתנה מהותו של האדם מן הקצה אל הקצה, והוא רוכש תכונות חדשות המעמידות אותו במציאות מורכבת. כעת, משגילה את כוח הבחירה והדעת, מתעורר צורך דחוף למנוע ממנו גישה למקור של חיי נצח, שכן שילוב של השניים במצבו הנוכחי עלול להוביל לתוצאות הרסניות עבורו ועבור העולם.
הפרשנים מציגים מספר גישות מרכזיות להבנת הביטוי כְּאַחַד מִמֶּנּוּ. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שה' פונה אל פמליה של מעלה ומלאכי השרת, ומשתף אותם באומרו שהאדם הפך כעת להיות דומה להם, יצורי מרום [אבן עזרא, רד"ק, רבינו בחיי, קאסוטו]. מנגד, גישה אחרת גורסת כי המילה "ממנו" אינה מתייחסת לרבים אלא לאדם עצמו, כלומר, האדם הפך לייחודי בעולם התחתון, ממש כפי שה' יחיד בעליונים. ייחודיות זו מתבטאת ביכולתו להבחין בין טוב לרע, תכונה שאינה קיימת אצל החיות [רש"י, גור אריה, משכיל לדוד, דברי דוד].
פירוש נוסף רואה במילה "ממנו" עדות לכוח הבחירה החופשית: האדם יודע כעת את הטוב והרע מעצמו, מתוך החלטתו העצמאית וללא מכריח, שכן הונחו לפניו שתי דרכים והוא בחר באחת מהן [ספורנו, הכתב והקבלה, רש"ר הירש, רס"ג]. יש המפרשים את המילה "כאחד" כמתייחסת לחלקיו של האדם: לפני החטא היה האדם כולו רוחני, ואילו כעת הפך להיות נמשך אחר אחד מחלקיו בלבד, והוא החלק הגופני והחומרי [תולדות יצחק, מלבי"ם, בית הלוי]. ויש אף שרואים באמירה זו נימה של לעג מצד ה': הראיתם שהאדם הפך להיות כאחד ממנו, כפי שחשב וקיווה שיקרה לו בעקבות החטא? [אברבנאל].
היכולת לָדַעַת טוֹב וָרָע מסמלת מעבר מפעולה מתוך כורח טבעי ופשטות, לפעולה מתוך מודעות, חישובים ורדיפה אחר הנאות הגוף [שד"ל, ביאור שטיינזלץ]. לפני החטא, יצר הרע היה חיצוני לאדם, אך כעת הזוהמה נכנסה לתוכו, והתשוקה לרע הפכה לחלק מעצמותו, מה שהופך את מלחמתו הפנימית לקשה הרבה יותר [בית הלוי].
המעבר למילים וְעַתָּה פֶּן יִשְׁלַח יָדּוֹ מעורר את השאלה מדוע לא נמנעה מהאדם הגישה לעץ החיים מלכתחילה. יש המסבירים כי לפני החטא האדם לא נזקק לעץ זה ולא היה אוכל ממנו, שכן עשה רק מה שנצטווה [רמב"ן, טור הארוך]. אחרים מדמים את עץ החיים לתרופה שנועדה לרפא את נזקי עץ הדעת; כשם שתרופה אינה מועילה לאדם בריא, כך עץ החיים לא היה משפיע על האדם כל עוד לא נקנסה עליו מיתה [פני דוד, הדר זקנים, בכור שור]. בנוסף, ה' נמנע מלצוות עליו במפורש שלא לאכול מעץ החיים, כדי לא לעורר את יצר הרע והנחש לפתות אותו גם לעץ זה כדי להכעיס [אור החיים].
כעת, משנחשף האדם לעונש המוות, קיים חשש ממשי שהוא יחפש דרכים להינצל ממנו ויפרוץ את הגדר כדי וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים [ביאור שטיינזלץ, חזקוני]. אכילה כזו, שתוביל למצב שבו וָחַי לְעֹלָם, טומנת בחובה סכנות כבדות. מבחינה רוחנית, אם האדם יחיה לנצח בגופו החומרי והנגוע בחטא, הוא ישקע לעד ברדיפה אחר תאוות גשמיות ולא יוכל להגיע לאושר הרוחני ולתיקון נשמתו. המיתה, אם כן, אינה רק עונש אלא תהליך הכרחי של זיכוך הגוף שנועד להשיב את האדם למעלתו הרוחנית [ספורנו, מלבי"ם, ביאור יש"ר, אלשיך, חתם סופר].
מבחינה תיאולוגית, קיימת סכנה שאם האדם יחיה לעולם, הדורות הבאים יטעו לחשוב שהוא אלוהים, משום שהוא קדמון לכולם, בעל דעת, ויחיד בעולם שאינו מת [רש"י, גור אריה, צרור המור]. על כן, הגירוש מגן העדן נועד למנוע ממנו את הגישה לפרי שעצם טבעו מחזק את הגוף ומאריך ימים [רד"ק, רס"ג], ולהעבירו למסלול של עבודה, התמודדות ותשובה מחוץ לגן [רש"ר הירש, אברבנאל]. יש מהפרשנים הדורשים את המילה "ועתה" כלשון של תשובה, כלומר ה' פתח לאדם פתח לחזור בתשובה, אך משזה סירב, לא נותרה ברירה אלא לגרשו [אור החיים, רבינו בחיי].