הרגע שלאחר החטא הראשון מסמן תמורה עמוקה בתודעה האנושית. המעבר אינו מתבטא בשינוי פיזי בגופם של האדם ואשתו, אלא בהתעוררות פסיכולוגית ורוחנית מטלטלת. ההרמוניה המוחלטת בין האדם לבוראו נסדקת, ואת מקומה תופסת מציאות חדשה ומורכבת של בושה, פגיעות וצורך בהסתרה.
המילים וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם אינן מתארות ראייה פיזית חדשה, שכן האדם ואשתו לא היו עיוורים קודם לכן. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר בפקיחת עיני השכל והתודעה. עם זאת, פקיחה זו אינה התעלות, אלא דווקא סוג של ירידה רוחנית. לפני החטא, עיניהם היו פקוחות למציאות האלוהית והם לא ייחסו חשיבות לחומר, ואילו כעת נפקחו עיניהם להכיר את העולם החומרי, את התענוגות ואת התאוות הגופניות [ספורנו, אור החיים, ביאור יש"ר]. הם איבדו את הדבקות האלוהית וירדו למדרגה של שכל אנושי וטבעי [העמק דבר], ואף הבינו באותו רגע את גודל האובדן ואת הדורות שהחריבו במעשיהם [חזקוני, אלשיך].
התוצאה המיידית של תודעה חדשה זו היא ההכרה וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם. הפרשנים מציעים שני נתיבים מרכזיים להבנת ידיעה זו. הגישה האחת, המובאת בדברי רש"י ומפרשיו, מסבירה כי "אף הסומא יודע כשהוא ערום", ולכן הידיעה כאן אינה פיזית אלא רוחנית. הם הבינו שנתערטלו מהמצווה היחידה שהייתה בידם, ואיבדו את "כתנות האור" והקדושה שעטפו אותם [רש"י, אור החיים, צרור המור].
הגישה השנייה מתמקדת בתחושת הבושה. לפני החטא, כל איברי הגוף נתפסו ככלים טהורים לעבודת ה׳, ללא כל גנאי, בדומה לידיים או לאוזניים. אולם, ברגע שחדר יצר התאווה והאדם החל לחפש את העונג החומרי כשלעצמו, הפכה המיניות ממשהו טבעי וקדוש לדבר שיש להתבייש בו ולהסתירו [רד"ק, רש"ר הירש, ביאור שטיינזלץ]. שינוי זה ניכר גם בכתיב המילה עֵירֻמִּם עם האות יו"ד, המורה על גילוי ערווה ובושה, בשונה מהמילה "ערומים" המציינת רק חוסר בבגדים [מלבי"ם, צרור המור].
בניסיון להתמודד עם המציאות החדשה, הכתוב מתאר כי וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה. מבחינה מעשית, עלי התאנה נבחרו משום שהם רחבים וחזקים מספיק כדי לשמש כחגורות [רד"ק, שד"ל, רלב"ג]. המילה עֲלֵה משמשת כאן כשם קיבוצי בדומה למילה "פרי", ולכן הכוונה היא לעלים רבים [שד"ל].
מעבר לפשט, מסורת פרשנית ענפה קובעת כי העץ שממנו אכלו ובו חטאו היה עץ התאנה. לפיכך, הבחירה בעליו אינה מקרית. האדם ואשתו תיקנו את מצבם באותו הדבר עצמו שבו קלקלו [רש"י, תורה תמימה]. זוהי הפעולה הראשונה של תשובה אנושית, לקיחת הכלי שדרכו נעשתה הנפילה והפיכתו לאמצעי של תיקון [חומש קה"ת]. הכתוב הסתיר את סוג העץ בתחילת הסיפור ורמז עליו רק כאן, כדי לחוס על כבודו של האילן, שלא יצביעו עליו ויאמרו שדרכו באה קללה לעולם [רש"י, משכיל לדוד]. מנגד, יש שדרשו את המילה תאנה מלשון "תואנה", המרמזת על כך שהאדם ואשתו ניסו לתפור לעצמם טענות ותירוצים שווא כדי להצדיק את חטאם [צרור המור, רא"ש].
בסופו של דבר, וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת. פעולה זו משקפת את המלאכה האנושית הראשונה, שנעשתה בשכל אנושי אך הייתה חלשה וראשונית [מלבי"ם]. החגורות נועדו לכסות דווקא את אזור הערווה, מתוך הבנה שהיצר המיני עלול כעת להפוך לכלי של אנוכיות, ויש להציב לו גבולות של צניעות כדי לנסות ולשחזר את הטהרה שאבדה [רד"ק, חומש קה"ת].