עם חטאו של האדם הראשון, משתנה סדרו של עולם התחתון כולו. פסק הדין האלוהי מונחת ראשית כל על מי שהתחיל את שרשרת החטא, וגוזר עליו שינוי פיזי ורוחני מוחלט שילווה אותו ואת האנושות לנצח. התורה דוחה כאן תפיסות מיתולוגיות קדומות שלפיהן הנחש הוא כוח רשע עצמאי הנאבק בבורא, ומציגה אותו כנברא הנתון לחלוטין למרותו ולמשפטו של ה' [קאסוטו].
וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹהִים אֶל הַנָּחָשׁ כִּי עָשִׂיתָ זֹּאת
בניגוד לאדם ולחוה, ה' אינו שואל את הנחש מדוע עשה זאת, אלא פוסק את דינו מיד. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהדבר נובע מהכלל המשפטי "אין מהפכין בזכותו של מסית" (אין טוענים טענות זכות עבור מי שהדיח אחרים לחטא). אילו היה ה' שואל אותו, הנחש היה יכול להתחמק בטענה: "דברי הרב ודברי התלמיד – דברי מי שומעין?" כלומר, היה על האדם להקשיב לצו הבורא ולא לדבריי. כדי למנוע טענה זו, ה' לא נתן לו פתחון פה. גישה נוספת מסבירה שהנחש פעל מתוך רשעות עמוקה וללא כל הצדקה, ולכן לא היה מקום לשאת ולתת עמו [ביאור יש"ר, שטיינזלץ]. העובדה שה' פונה קודם לנחש מלמדת שעונשו של המחטיא חמור אף מזה של החוטא עצמו [תולדות יצחק]. עצם האמירה "כי עשית זאת" מדגישה שהקללה אינה עונש חיצוני, אלא תוצאה טבעית וישירה של מעשיו [אור החיים, אברבנאל].
אָרוּר אַתָּה מִכָּל הַבְּהֵמָה וּמִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה
משמעות המילה "ארור" היא חוסר טובה, ניתוק וייסורים [שד"ל, הכתב והקבלה]. בעקבות חטא האדם, כל עולם החי נפל ממדרגתו ונתקלל, אך קללתו של הנחש גדולה משל כולם [מלבי"ם, ביאור יש"ר]. מידה כנגד מידה: כשם שהיה "ערום מכל", כך הפך ל"ארור מכל" [רבנו בחיי, קאסוטו].
ארירה זו באה לידי ביטוי בכמה אופנים:
ראשית, הפרשנים מסכימים כי מתוך ההשוואה לבהמות וחיות, נלמד שזמן עיבורו של הנחש הוא הארוך והמיוסר מכולם, ונמשך שבע שנים.
שנית, בעוד ששאר החיות הטורפות נהנות מן הטרף שלהן, הנחש משיג את מזונו בצער ואינו מפיק ממנו כל תענוג, שכן "אין יתרון לבעל הלשון" [כלי יקר, ספורנו].
שלישית, הקללה היא למעשה ניתוק מוחלט מהקדושה. בכך שה' הופך את מזונו של הנחש לזמין בכל מקום, הוא כביכול אומר לו: "קח את מזונך ולך מאיתי", ומונע ממנו את הצורך לשאת עיניו לשמיים ולבקש את פרנסתו [פרדס יוסף, נחלת יעקב].
עַל גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ
המילה "גחון" מכוונת לחזה ולבטן. מכאן למדו רוב הפרשנים שבתחילה היה הנחש הולך בקומה זקופה ובעל רגליים, ומשום שנתגאה וגרם למיתת האדם, קוצצו רגליו והוא הושפל להתנהל בזחילה על בטנו. מעבר לעונש הפיזי, יש כאן הרחקה: ההליכה השפופה כשפיו צמוד לקרקע מונעת ממנו להזדקף וללחוש עצות רעות באוזני בני האדם כפי שעשה לחוה [בכור שור, פענח רזא].
וְעָפָר תֹּאכַל כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ
הנחש פיתה את האדם לחטוא באכילה מתענוגי גן עדן, ונענש מידה כנגד מידה באכילת הפחות שבמאכלים [רד"ק]. חלק מהפרשנים מסבירים זאת כפשוטו, שפי הולך על הארץ ולכן הוא בולע עפר בעל כורחו [בכור שור]. אחרים מבארים שחוש הטעם שלו ניטל ממנו, כך שאפילו אם יאכל את כל מעדני העולם – ירגיש בהם טעם של עפר [אור החיים, ספורנו, אברבנאל]. עונש זה גם מסביר מדוע לא נגזרה על הנחש אילמות על שדיבר לשון הרע; אכילת העפר התמידית גורמת ללשונו להיות עבה וגסה, ובכך נמנעת ממנו יכולת הדיבור הברורה – ומכאן מקור הביטוי "עפרא בפומיה" (עפר בפיו) לאדם המדבר דברים רעים [תולדות יצחק, רבנו בחיי].
המילים כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ מדגישות את נצחיות העונש. הפרשנים מסכימים כי בעוד שקלקולים אחרים בטבע עתידים להיתקן בימות המשיח (כאשר איבת החיות תיפסק ו"זאב וטלה ירעו כאחד"), קללתו של הנחש לא תוסר לעולם, ואכילת העפר תלווה אותו לנצח כאות קלון על מעשהו [רד"ק, רבנו בחיי, ביאור יש"ר].