בראשית, פרק ג׳, פסוק י״ד

ה' פוסק את דינו של הנחש מיד וללא מתן זכות טיעון משום שהסית לחטא, וקובע כי עשית זאת כתוצאה טבעית וישירה של מעשיו. מידה כנגד מידה על ערומתו וגאוותו, הנחש נידון לניתוק מוחלט מהקדושה ולייסורים, ולכן ארור אתה מכל הבהמה ומכל חית השדה. רגליו קוצצו והוא הושפל לזחול על החזה והבטן, וכך על גחנך תלך, השפלה המונעת ממנו להזדקף וללחוש שוב עצות רעות באוזני בני אדם. מכיוון שפיתה את האדם בתענוגי אכילה ודיבר לשון הרע, ניטל ממנו חוש הטעם ולשונו נעשתה גסה, ועל כן ועפר תאכל. קללה זו לא תוסר לעולם, ותלווה אותו כאות קלון נצחי כל ימי חייך.