הופעתו של הנחש בגן עדן מסמנת את נקודת המפנה הראשונה בתולדות האנושות, המעבר ממציאות הרמונית להתמודדות מוסרית מורכבת. הכתוב ממקם את סיפור הנחש מיד לאחר תיאור עירומם של אדם וחוה, ורבים מהפרשנים עומדים על הקשר שבין שני הפסוקים. הגישה המרכזית [רש"י, מזרחי, גור אריה] מסבירה כי הנחש קפץ עליהם בעצה רעה דווקא משום שראה אותם ערומים ועוסקים ביחסי אישות, ומתוך כך נתקנא בהם ונתאווה לאישה. לעומת זאת, פרשנים אחרים [אברבנאל, קאסוטו] מצביעים על משחק מילים לשוני ורעיוני: בעוד שהאדם ואשתו היו ערומים במובן הפיזי, חסרי לבוש ותמימים, הַנָּחָשׁ היה עָרוּם במובן השכלי, כלומר בעל ערמומיות ותחבולות.
שאלת מהותו של הנחש ואופן דיבורו עוררה פולמוס נרחב בקרב המפרשים. קבוצה אחת של פרשנים [אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם, בכור שור] אוחזת בפשט הכתובים, ולפיה הנחש הקדמוני היה חיה ממשית שניחנה באינטליגנציה גבוהה, התהלכה בקומה זקופה והייתה מסוגלת לדבר בלשון בני אדם, בטרם נענשה ואיבדה יכולות אלו. מנגד, גישה אחרת רואה בדיבורו של הנחש מעשה נסי או על־טבעי. יש הסבורים כי מלאך דיבר מגרונו כדי לנסות את האדם [רב סעדיה גאון], או שהיה זה השטן שפעל דרכו כדי להכשיל את יצירי כפיו של האל [ביאור יש"ר, שד"ל]. מסורות מדרשיות אף מתארות את הנחש ככלי רכב שעליו רכב שר הרע, סמאל [רד"ק, רבנו בחיי].
גישה שלישית, אלגורית ופסיכולוגית בעיקרה, מציעה כי הנחש כלל לא דיבר. לפי תפיסה זו [ספורנו, רלב"ג, אברבנאל, קאסוטו, רש"ר הירש], הנחש מסמל את היצר הרע, את כוח הדימיון או את החוכמה החייתית הפנימית. הדו־שיח המתואר בפסוק אינו אלא שיח פנימי שהתחולל בליבה ובמחשבתה של האישה. היא התבוננה בנחש שאכל מעץ הדעת ולא ניזוק, ומתוך כך החלה לשאת ולתת בעצמה על מהות האיסור האלוהי.
המילה עָרוּם מתבארת כחכמה המופנית לעשיית תחבולות ולעורמה [אבן עזרא, רד"ק, אדרת אליהו]. ערמומיות זו הייתה גדולה מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה, אך היא נבעה מכוח הדמיון והתשוקה החומרית, ולא משכל טהור השמור לאדם [רד"ק, ספורנו]. בשל ערמומיותו בחר הנחש, או הכוח המסית, לפנות דווקא אֶל הָאִשָּׁה ולא אל האדם. הפרשנים מציעים לכך מספר טעמים: יש התולים זאת בכך שדעתה של האישה קלה יותר להתפתות [רד"ק, רבנו בחיי]. אחרים [כלי יקר, אור החיים, שטיינזלץ] מסבירים כי האישה לא שמעה את הציווי האלוהי ישירות מפי ה׳, אלא מפי בעלה. פער התיווך הזה יצר אצלה ספקות ואי־הבנות, כדוגמת הוספת האיסור לגעת בעץ, מה שהפך אותה לנוחה יותר להשפעה ולשכנוע. בנוסף, הוצע כי האישה ניחנה בסקרנות טבעית וברצון לחוות את העולם, תכונות שהנחש ניצל לטובתו [שטיינזלץ].
פנייתו של הנחש אל האישה נפתחת במילים אַף כִּי אָמַר אֱלֹהִים. מילת הפתיחה אַף מרמזת על כך שקדם לפסוק זה דין ודברים שלא נכתב במפורש, והנחש מגיב לטענותיה של חוה על כבודם ומעלתם בגן [אבן עזרא, רד"ק, אברבנאל]. פירוש הביטוי אַף כִּי נתון במחלוקת: יש המפרשים זאת כלשון "שמא", כלומר, האם ייתכן שזה מה שאמר ה׳? [רש"י, מזרחי, גור אריה]. אחרים מבינים זאת כשאלה של תמיהה והשתוממות: האומנם ייתכן הדבר? [שד"ל, קאסוטו, שטיינזלץ]. לחלופין, הפירוש הוא "על אחת כמה וכמה" או ביטוי של תרעומת וכעס על ההגבלה האלוהית [רד"ק, הכתב והקבלה].
הטקטיקה של הנחש מבוססת על הגזמה מכוונת וסילוף. הוא שואל האם ה׳ אסר עליהם לאכול מִכֹּל עֵץ הַגָּן, אף שידע היטב שהאיסור חל רק על עץ אחד. מטרתו הייתה לעורר את תשומת ליבה, לפתוח עימה בשיחה, ולנטוע בה את המחשבה שהציווי האלוהי הוא גורף, מגביל ומונע מהם את ההנאה מכלל עצי הגן [רש"י, אור החיים, מלבי"ם]. הנחש הציג את הציווי לא כהגנה מפני סכנה, אלא כביטוי של צרות עין או רצון למנוע מהאדם להתפתח ולהגיע לשלמות [רש"ר הירש, חומש קה"ת]. בערמתו, הנחש גם נמנע מלהזכיר את השם המפורש (ה׳), והשתמש רק בשם אֱלֹהִים, משום שלא הכיר את השם המיוחד או כדי להדגיש את מידת הדין והריחוק [אבן עזרא, רד"ק, ביאור יש"ר]. בכך, הפך הנחש את גבולות המותר והאסור לנושא לדיון הגיוני וספקני, וסלל את הדרך לנפילתם של ההורים הראשונים.