בראשית ימי האנושות, טרם כניסת החטא והתאווה לעולם, שררה הרמוניה מוחלטת בין גופו של האדם לבין נשמתו וייעודו.
המילה עֲרוּמִּים נכתבת בפסוק זה עם האות וי"ו ועם דגש באות מֵ"ם. הפרשנים מסבירים כי הדגש נועד להבדיל בין משמעות של חוסר לבוש וערטילאות, לבין המילה "ערומים" ללא דגש, שמשמעותה אנשים חכמים או בעלי ערמה [מנחת שי, מחוקקי יהודה, חומת אנך, ברכת אשר, שד"ל, רד"ק].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהיעדר הבושה נבע מכך שטרם אכילת פרי עץ הדעת, האדם ואשתו היו נטולי יצר הרע. במצב זה, כל איבריהם ופעולותיהם נועדו אך ורק לעשיית רצון ה', ללא כל רדיפה אחר תענוגות פסולים או תשוקות מיניות. איברי ההולדה נתפסו בעיניהם כאיברים פונקציונליים לחלוטין, ממש כמו הידיים, הפנים או הפה, ופעולת הזיווג נועדה לקיום המין האנושי בלבד, בדומה לאכילה ושתייה [ספורנו, רד"ק, רש"י, מזרחי, מלבי"ם, קאסוטו, לבוש האורה]. המושגים "טוב ורע" לא היו קיימים אצלם במובן של הנאה ודחייה, אלא הם הבחינו רק בין אמת לשקר [מזרחי].
הבושה, כפי שמסבירים הפרשנים, מתעוררת רק כאשר אדם פועל מתוך בחירה חופשית ויודע שניתן להשתמש בתשוקה גם לרעה, או כאשר הוא מרגיש אכזבה מכך שאינו עומד באידיאל הרוחני שניצב מולו [שד"ל, קאסוטו, רש"ר הירש]. כל עוד הגוף והנשמה היו מאוחדים בעשיית רצון ה', לא היה מקום לבושה. יתרה מזאת, הנפש טרם התמזגה עם הגוף באופן מלא, והגוף נחשב למעין לבוש רוחני שניתן לפשוט וללבוש, ולכן ממילא לא היה צורך בלבוש גשמי חיצוני [מלבי"ם, אור החיים].
המילה יִתְבֹּשָֽׁשׁוּ מגיעה משורש ב.ו.ש, והיא מופיעה בבניין התפעל הייחודי. יש המפרשים זאת כתיאור של מעשה הבושה מזה לזה, ויש המציעים כי השורש קשור גם לעיכוב (כמו "בושש משה"), כלומר הם התהלכו בגלוי ולא התעכבו או הסתתרו מתוך מבוכה [מחוקקי יהודה, אבן עזרא].
הכתוב מדגיש שְׁנֵיהֶם֙ וכן הָֽאָדָ֖ם וְאִשְׁתּ֑וֹ. הכפילות באה ללמד על ההבדלים וההשקות ביניהם. מחד גיסא, יש הסבורים כי היעדר הבושה נבע מסיבות שונות: האדם לא התבייש משום שהיה דבוק לחלוטין בשכינה ופעל מתוך רוממות, ואילו האשה לא התביישה משום שטרם השיגה דעת אנושית מלאה ולא הרגישה חרפה בתאוותה [העמק דבר]. דעה נוספת גורסת כי האדם הוא שהיה במדרגה הרוחנית הגבוהה, וכיון שהוא לא התבייש, גם היא לא התביישה [מלבי"ם]. מאידך גיסא, יש הרואים בהדגשה זו מסר של שוויון מוחלט בטהרה המוסרית – התורה דורשת הן מהאיש והן מהאשה את אותה רמת תמימות וקדושה גופנית ורוחנית, ללא כל הבדל [רש"ר הירש].
לבסוף, הפסוק משמש כהקדמה והכנה להמשך העלילה. תיאור זה מסביר כיצד הנחש, שראה אותם מקיימים יחסים בגלוי וללא בושה (כדרך בעלי החיים), נתקנא בהם וחמד את האשה, מה שהוביל אותו לפתות אותה לאכול מעץ הדעת [צאינה וראינה, אלשיך]. רק לאחר החטא, כשהתעוררה המודעות העצמית והיצרית, הפכה הבושה לשומרת הסף של המוסר האנושי, והובילה את האדם להתכסות כדי לווסת את יצריו ולהשיב לעצמו את אותה תמימות אבודה [חומש קה"ת, רש"ר הירש].