בריאת העולם מגיעה לשיאה ולתכליתה לא ביצירת אובייקט חומרי נוסף, אלא בקידוש ממד הזמן. פסוק זה מתאר את נקודת המעבר שבין תהליך הבריאה הפעיל לבין קיומו השוטף של היקום, ובו טמון יסוד השבת.
הפסוק פותח במילים וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִ֔י, משפט המעורר קושי מובנה: אם ה׳ שבת ביום השביעי, כיצד ייתכן שסיים בו את מלאכתו? קושי זה היה כה בולט, עד שבתרגום השבעים (שנכתב עבור תלמי המלך) שונה הפסוק במכוון ל"ביום השישי" כדי למנוע את המחשבה המוטעית שלפיה ה׳ עשה מלאכה בשבת [שד"ל, מזרחי, תורה תמימה, קאסוטו, הדר זקנים].
הפרשנים מציעים מספר דרכים ליישב פרדוקס זה. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שיש להבין את הפועל וַיְכַל בלשון עבר שכבר נשלם. כלומר, כאשר הגיע יום השבת, המלאכה כבר הייתה גמורה ומושלמת מבעוד מועד, בדומה לציווי על השבתת חמץ "ביום הראשון", שמשמעותו המעשית היא לבער את החמץ עוד לפני כניסת החג [אבן עזרא, שד"ל, רד"ק, רבנו בחיי, קאסוטו, בכור שור, ביאור יש"ר]. גישה שניה מסבירה זאת מבעד לפריזמה של שלמות אלוהית: בניגוד לבשר ודם שאינו יודע לצמצם את זמניו במדויק ונאלץ להוסיף מחול על הקודש, ה׳ יודע את עתיו ורגעיו. לכן, הוא המשיך במלאכתו עד לשבריר השנייה האחרון של יום השישי, ונכנס לשבת "כחוט השערה", כך שלעין אנושית נראה היה כאילו סיים ביום השביעי עצמו אך בפועל לא חלל את השבת [ספורנו, רש"י, הטור הארוך, גור אריה, שפתי חכמים, דברי דוד].
רובד פרשני עמוק יותר מציע כי וַיְכַל מתייחס לבריאה מסוג חדש. העולם שנברא בששת הימים היה חומרי ודינמי, אך היה חסר מנוחה. עם כניסת השבת נבראה המנוחה, ובכך הושלמה וכלתה מלאכת שמים וארץ. השבת, אם כן, אינה רק היעדר עשייה, אלא היא ה"נפש" שהעניקה קיום, יציבות ורוגע לעולם שהיה עד אז רופף ורועד [רש"י, פני דוד, מזרחי, אור החיים, בית הלוי, פרדס יוסף]. כיוון נוסף קושר את המילה וַיְכַל לשורש כ.ל.ה במובן של השתוקקות, חשק ושמחה (כמו בביטוי "נכספה וגם כלתה נפשי"). ביום השביעי ה׳ התבונן בבריאה, חפץ בה, ושמח על כך שהגיעה לשלמותה המתוכננת, בדומה לאדם החוגג ועושה משתה עם סיום בניית ביתו [רלב"ג, אור החיים, העמק דבר, צאינה וראינה].
בהמשך נאמר וַיִּשְׁבֹּת. הפרשנים מסכימים כי הפועל אינו מצביע על מנוחה מעייפות פיזית, שהרי ה׳ אינו מתעייף ("לא ייעף ולא ייגע"), אלא משמעותו הפסקת הפעולה והימנעות מעשייה [שד"ל, רד"ק, הכתב והקבלה, קאסוטו, רש"ר הירש]. ה׳ יכול היה להמשיך לברוא עולמות גדולים ורחבים פי כמה, אך הוא גזר בחכמתו העליונה להציב גבול ולעצור את ההתרחבות בעיתוי המדויק שבו העולם הגיע לצביונו השלם במדה ובמשקל [הכתב והקבלה, ביאור יש"ר]. עוצמתה של שביתה זו מתבטאת בכך שה׳ פסק אפילו ממלאכות שהוחל בהן בערב שבת סמוך לשקיעה (כדוגמת בריאת השדים) ולא השלימן, ואפילו נמנע מבריאה באמצעות הדיבור, כדי להורות על קדושת הגבול שמעמידה השבת [אור החיים, גור אריה, צרור המור].
המילה מְלַאכְתּוֹ מדגישה שאין מדובר בסתם יגיעה, אלא ביצירה תכליתית, שבה כל נברא משמש כשליח להוצאת רצון הבורא אל הפועל [רש"ר הירש]. הצירוף אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֑ה מלמד שמיום השבת ואילך, ה׳ שבת מבריאת ישויות חדשות לחלוטין, ועבר למצב של הנהגת העולם וקיומו התמידי על פי חוקי הטבע והסדר שנקבעו בששת הימים [בית הלוי, שפתי כהן, שטיינזלץ].
בניגוד לששת ימי המעשה, ביום השביעי לא נאמר "ויהי ערב ויהי בוקר". היעדר זה מרמז על כך שאורו של יום השבת הראשון לא שקע אלא האיר ברציפות במשך שעות ארוכות, וכן על כך שקדושת השבת אינה תחומה רק לזמנה, אלא נועדה להוות מקור חיות רוחני ורציף לכל ימי השבוע [תורה תמימה, הדר זקנים, פרדס יוסף, בכור שור]. קביעת השבת מיד עם תום הבריאה, תוך שימוש בשם "אלוהים" המשותף לכלל האנושות, מלמדת כי קדושת השבת היא יסוד קוסמי ואוניברסלי שקדם אף למתן תורה לישראל, ותכליתו לרומם את האדם להכרה בבורא [קאסוטו, קונטרס חיבה יתירה, רש"ר הירש].