הבריאה הושלמה לכאורה, אך העולם עדיין עמד במצב של המתנה. המערכת האקולוגית והטבעית טרם הופעלה במלואה, והיקום כולו ציפה להופעתו של נזר הבריאה שיעניק לו משמעות ותכלית.
המילה טֶרֶם בפסוק אינה מציינת "לפני", אלא משמעותה "עדיין לא" [רש"י, שד"ל, קאסוטו, ביאור יש"ר]. כלומר, הכתוב מתאר מצב שבו הצמחים עדיין לא היו קיימים בפועל. המונח שִׂיחַ מתפרש במספר אופנים: יש שרואים בו עץ קטן או שתיל [שד"ל, ביאור יש"ר], יש המפרשים כי מדובר בעץ פרי [אבן עזרא], ויש הסבורים כי זהו שם כולל לכלל האילנות, הצמחים והעשבים [רד"ק, מחוקקי יהודה]. הצירוף שִׂיחַ הַשָּׂדֶה מרמז על צמחים התלויים בעבודת האדם, בניגוד לצמחי בר [רש"ר הירש, קאסוטו]. כמו כן, הכתוב משתמש בצירוף יְהֹוָה אֱלֹהִים. השם ה׳ מציין את מידת הרחמים, ההשגחה ושמו העצמי של הבורא, ואילו "אלוהים" מורה על היותו תקיף, שליט ושופט על הכל [רש"י, גור אריה, משכיל לדוד].
כיצד מתיישב תיאור זה עִם העובדה שהצמחים נבראו כבר ביום השלישי? הפרשנים מציגים שלוש גישות מרכזיות ליישוב הדברים:
הגישה הראשונה גורסת כי ביום השלישי נבראו הצמחים בכוח בלבד. הם עמדו על פתח הקרקע, שורשיהם מוכנים, אך הם לא יצאו אל הפועל ולא צמחו החוצה עד ליום השישי [רש"י, ספורנו, שד"ל, טור הארוך].
הגישה השנייה מציעה כי ביום השלישי אכן יצאו העצים והעשבים בצביונם ובקומתם המלאה מכוח ציווי ה׳, אך הכתוב כאן מתאר את תחילת ההתנהלות הטבעית של העולם. כלומר, הצמחים שנבראו לא המשיכו לגדול, להתרבות או להוציא תולדות בדרך הטבע עד לירידת הגשמים [רמב"ן, רד"ק, אברבנאל, העמק דבר].
הגישה השלישית מבחינה בין סוגי הצמחים. בעוד שביום השלישי נבראה הצמחייה הכללית, הפסוק שלנו מתמקד במינים ספציפיים: עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה מכוון לגידולי חקלאות ותבואה הדורשים עבודה, ושִׂיחַ הַשָּׂדֶה מתייחס לקוץ ודרדר. מינים אלו לא צמחו בצורתם המוכרת לנו עד לאחר חטא אדם הראשון והקללה של עבודת האדמה וזיעת האף [קאסוטו, אדרת אליהו, ביאור יש"ר].
הפסוק קושר את אי־צמיחת הצמחים בשני חוסרים: היעדר מטר והיעדר אדם. קשר זה אינו רק טכני אלא מהותי ורוחני. ה׳ מנע את ירידת הגשמים משום שעדיין לא נברא מי שיכיר בטובתם. רק כאשר האדם נוצר, הבין את הצורך בגשם והתפלל עליו, ירדו המים והצמיחו את האדמה. בכך נקבע לדורות כי שפע הגשמים תלוי במעשיהם ובתפילתם של בני האדם [רש"י, משכיל לדוד, מלבי"ם]. בהקשר זה, יש המפרשים את המילה שִׂיחַ מלשון שיחה, תפילה ועבודה שבלב, לרמז שהעולם המתין לתפילתו של האדם [העמק דבר, רבינו בחיי].
הסבר נוסף וציורי רואה באדם את "חלתה של הארץ". כשם שעיסה אסורה באכילה עד שתופרש ממנה חלה, כך האדמה כולה נחשבה ל"טבל" ולא יכלה להוציא את צמחיה עד שניטלה ממנה תרומה – יצירת האדם מעפר הארץ המעורב במים. רק לאחר יצירתו, הותרה הארץ וצמחיה החלו לפרוח [אור החיים, אלשיך].
מכלל המקורות עולה תמונה של עולם שנברא במכוון כחסר ובלתי מושלם. ה׳ עיצב את הבריאה כך שהטבע החומרי לא יוכל לממש את תכליתו ללא מעורבותו הפיזית והרוחנית של האדם. עבודת האדמה אינה רק פעולה חקלאית, אלא ייעוד אנושי לרומם את הטבע הפיזי ולהכניס בו משמעות מוסרית ואלוהית, מתוך הבנה שהעולם העליון זקוק לשלמותו של העולם התחתון [רש"ר הירש, חומש קה"ת, רקנאטי].