פסוק זה משמש כגשר רעיוני עמוק בין תיאור בריאת היקום הכללי לבין הסיפור המפורט והאנושי שבא אחריו. הוא מסכם את השלמת המערכת הבריאתית, ובו זמנית מציג שינוי מהותי באופן ההנהגה האלוהית של העולם.
המילה אֵלֶּה מעוררת מחלוקת לגבי כיוון ההתייחסות של הפסוק. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים [רש"י, שד"ל, רד"ק, גור אריה] היא שהמילה מתייחסת למה שנאמר למעלה, כלומר לששת ימי הבריאה שכבר תוארו. לעומתם, פרשנים אחרים [אברבנאל, בכור שור, מחוקקי יהודה] סבורים שהמילה פותחת עניין חדש ומתייחסת למה שיסופר מכאן ולהבא, כלומר לפירוט קורות האדם והאנושות.
המונח תוֹלְדוֹת אינו מכוון בהכרח למוצא או להיסטוריה, אלא לתוצרים ולתולדות שהשמים והארץ מפיקים. הפרשנים מסכימים כי מדובר במטר, בצמחים, בבעלי החיים ובהיסטוריה האנושית. הכתוב בא ללמד שהשמים והארץ אינם בוראים יש מאין, אלא שה' הטביע בהם את הכוח והפוטנציאל להוציא לפועל את התולדות הללו בכל יום [רמב"ן, אבן עזרא, ספורנו, אור החיים, רש"ר הירש].
המילה בְּהִבָּרְאָם מדגישה את הפסיביות של הטבע. השמים והארץ הם יצירים נבראים התלויים לחלוטין בבורא, וזאת כדי לשלול כל מחשבה של סגידה לטבע [אור החיים, רש"ר הירש]. חלק מהפרשנים לומדים ממילה זו שכל התולדות כולם נבראו בכוח כבר ביום הראשון לבריאה [רש"י, שפתי חכמים]. בנוסף, פרשנים רבים מתמקדים באות ה"א שבמילה זו, ומסבירים כי כשם שהאות ה"א נהגית בקלות וללא מאמץ של השפתיים, כך ה' ברא את עולמו בקלות, ברוח פיו וללא כל עמל ויגיעה [רד"ק, מזרחי, רבנו בחיי, תולדות יצחק].
הביטוי בְּיוֹם עֲשׂוֹת אינו מתייחס בהכרח ליממה בת עשרים וארבע שעות, אלא משמעותו היא "בעת" או "בזמן" [שד"ל, ביאור יש"ר, קאסוטו]. המונח עשייה מבטא את התיקון, השכלול והעמדת חוקי הטבע על מתכונתם הקבועה, פעולה שהתרחשה לאחר הבריאה הראשונית [אבן עזרא, ספורנו].
פסוק זה הוא הפעם הראשונה בתנ"ך שבה מופיע השם המפורש, יְהֹוָה, בצמוד לשם אֱלֹהִים. הפרשנים מסבירים כי השם "אלהים" מייצג את מידת הדין, את חוקיות הטבע ואת האל כבורא היקום הפיזי. לעומת זאת, השם "יְהֹוָה" מייצג את מידת הרחמים, את הנצחיות, ואת ההשגחה הפרטית והמוסרית. הגישה המרכזית היא שה' עלה במחשבה לברוא את העולם במידת הדין בלבד, אך משראה שהעולם לא יוכל להתקיים כך, שיתף וחיבר אליה את מידת הרחמים [כלי יקר, רבנו בחיי, חזקוני, אלשיך]. שילוב השמות מלמד שהאל שברא את חוקי הטבע, הוא אותו אל אישי ומוסרי המשגיח על ההיסטוריה האנושית [שד"ל, רש"ר הירש, קאסוטו].
הפסוק מציג היפוך מעניין: בתחילתו נאמר הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ, ואילו בסופו הסדר מתהפך לצירוף אֶרֶץ וְשָׁמָיִם. היפוך זה בא ללמד ששניהם שקולים בחשיבותם [תורה תמימה]. מעבר לכך, ההיפוך משקף את המעבר מבריאה פיזית להנהגה מוסרית. בבריאת הטבע, ההשפעה זורמת מלמעלה למטה, ולכן השמים קודמים. אך בהנהגת ההשגחה, הכל תלוי במעשיו של האדם הניצב על הארץ, ומעשיו הם אלו שמשפיעים על השמים, ולכן הארץ קודמת [מלבי"ם, העמק דבר, רש"ר הירש]. בנוסף, השמים והצבאות הרוחניים יכולים להתקיים במידת הדין הקפדנית, אך יושבי הארץ החומרית זקוקים למידת הרחמים. לכן השם "אלהים" סמוך לשמים, ואילו השם "יְהֹוָה" סמוך לארץ [כלי יקר, אלשיך]. לבסוף, אף על פי שהשמים והרוחניות נבראו תחילה, התכלית הסופית של הבריאה מתממשת דווקא בעולם החומרי והמעשי, ולכן הארץ חותמת את הפסוק [חומש קה"ת].