ייעודו של האדם בעולם מקבל משמעות מעשית ראשונה עם כניסתו אל המרחב המוכן עבורו. המעבר אל גן עדן אינו רק שינוי מיקום פיזי, אלא הענקת תפקיד ואחריות, המשלבים בין עשייה חומרית לשלמות רוחנית.
המילה וַיִּקַּח מעוררת שאלה, שהרי אלוהים מושל בכל ואין מדובר בלקיחה פיזית של חפץ ממקום למקום. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שלקיחת האדם, בהיותו יצור ניחן בשכל ובחירה חופשית, נעשתה באמצעות פיתוי ודברים נאים [רש"י, גור אריה, שפתי חכמים, לבוש האורה, רלב"ג]. כלומר, ה' דיבר על לבו כדי שיכנס לגן מרצונו. יש המסבירים כי הלקיחה מבטאת צו אלוהי והכוונה מוסרית [רב סעדיה גאון, מלבי"ם], או פעולה של חסד שנועדה לרומם את גוף האדם, לזכך אותו ולהפכו לראוי לשהות במקום קדוש כגן עדן [אלשיך]. בנוסף, ה' לקח את האדם ממקום בריאתו אל הגן כדי שהאדם יעריך את המקום החדש והמשובח, ויכיר בטובה שה' משפיע עליו [רד"ק].
הפועל וַיַּנִּחֵהוּ אינו מתאר רק את השמת האדם במקום מסוים, אלא מבטא הענקת מנוחה ושלוות נפש. מנוחה אמיתית זו מושגת באמצעות התורה, המרגיעה את סערות הנפש ומלחמת היצר [הכתב והקבלה], ומשמעותה גם שחרור האדם לעצמאות כדי שיוכל לממש את ייעודו באופן פעיל [רש"ר הירש]. יש המציינים כי תחילה הושם האדם בגן ללא כל עשייה, רק כדי להתייחד עם בוראו, ורק לאחר מכן, משצמחו האילנות, הונח שם בקביעות כדי לפעול ולעבוד [העמק דבר].
המילים לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ מסתיימות בכינוי שייכות לנקבה, בעוד המילה "גן" מופיעה לרוב במקרא כלשון זכר. מתוך כך, נחלקו הפרשנים למה בדיוק מתייחסות מילים אלו. גישה אחת גורסת כי הכוונה היא למילה "אדמה" שעליה נטוע הגן [רד"ק, רבנו בחיי, בכור שור, ביאור יש"ר], או למילה "נשמה", שאותה יש לטפח [ספורנו, הכתב והקבלה, מלבי"ם]. גישה אחרת טוענת כי המילה "גן" עצמה יכולה לשמש גם בלשון נקבה, בדומה למילה "גינה" [אבן עזרא, שד"ל, רד"ק, רש"ר הירש]. דעה נוספת מציעה כי אין כאן כלל התייחסות לזכר או לנקבה, אלא זוהי צורת מקור של הפועל שמשמעותה הפשוטה היא "לעבוד ולשמור" [מנחת שי, קאסוטו].
באשר למהות העבודה והשמירה, עולות מהמקורות שתי שכבות פרשניות המשלימות זו את זו. ברובד הפיזי, מדובר בעבודה חקלאית קלה ונעימה של זריעה, נטיעה, ניכוש והשקיה, ובשמירה על הגן מפני חיות ועופות שעלולים להזיק לפירות [שד"ל, רד"ק, רב סעדיה גאון, חזקוני, אדרת אליהו, ביאור שטיינזלץ]. עצם החובה לעבוד עוד בטרם החטא, מלמדת מסר ערכי לדורות לפיו אין לאדם ליהנות מן העולם מבלי שיתרום ליישובו ולקיומו באמצעות מלאכה [תורה תמימה].
ברובד הרוחני, מתעוררת השאלה מדוע גן אלוהי ומושלם זקוק לשמירה ועבודה של בשר ודם [אור החיים]. על כן, הפרשנים מסכימים כי העבודה והשמירה מסמלות את התורה והמצוות. לְעָבְדָהּ מכוון למצוות העשה ולעמל בלימוד התורה, בעוד וּלְשָׁמְרָהּ מכוון למצוות הלא תעשה ולהימנעות מחטאים המשחיתים את המציאות [רד"ק, רבנו בחיי, מלבי"ם, אור החיים, הכתב והקבלה, אלשיך]. גישות נוספות רואות במונחים אלו רמז לעבודת הקרבנות ולשמירת שבת [מנחת שי, רבנו בחיי, רקנאטי, חזקוני, קאסוטו]. מטרת העבודה הרוחנית היא לשמור על נשמת האדם לבל תאבד את מעלתה [ספורנו, רלב"ג]. במבט עמוק יותר, העולם נברא בכוונה כשהוא חסר, כדי שהאדם ישלים אותו. באמצעות קיום המצוות והעבודה הפנימית, האדם מוריד שפע אלוהי אל העולם, מגן עליו מפני כוחות שליליים, ומתקן את המציאות כולה [חב"ד, אלשיך, רקנאטי].