הכתוב מציג את הראשון מבין ארבעת הנהרות המתפצלים מעדן, ומפרט את שמו, את מסלולו ואת אוצרות הטבע הייחודיים של הארץ שבה הוא זורם. תיאור מפורט זה נועד להדגיש את שבחו וגדולתו של הנהר, שכן מימיו נובעים מגן עדן ומשקים ארץ עשירה ופורייה [ספורנו, אבן עזרא].
זיהויו של הנהר פִּישׁוֹן עורר פולמוס גיאוגרפי ולשוני נרחב. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא כי מדובר בנהר הנילוס [רש"י, רמב"ן, שטיינזלץ]. לפי גישה זו, השם נגזר מהשורש פ.ו.ש, המבטא התרחבות וריבוי, שכן מימי הנילוס עולים, מתרחבים ומשקים את הארץ, או משום שסביבתו מגדלת פשתן [רש"י, קאסוטו]. מנגד, יש החולקים על זיהוי זה מכל וכל. מבחינה גיאוגרפית, נטען כי מקורו הדרומי של הנילוס סותר את כיוון הזרימה המזרחי של שאר הנהרות המוזכרים בהמשך, דוגמת הפרת והחידקל [אבן עזרא]. מבחינה לשונית, נטען כי לו היה מדובר בנילוס המוכר היטב, התורה לא הייתה פותחת במילים שֵׁם הָאֶחָד, אלא פשוט נוקבת בשמו ללא הקדמה כפי שעשתה עם נהר הפרת [שד"ל]. בשל קשיים אלו, יש המזהים את הפישון עם נהרות אחרים, כגון נהר הזורם באזור ארמניה, נהר בהודו, או אחד מיובליו של נהר הפרת [שד"ל, ביאור יש"ר]. דעה נוספת גורסת כי הניסיון למפות נהרות אלו במדויק הוא לשווא, שכן הכתוב מתאר מציאות אוטופית של העולם לפני חטא אדם הראשון, שבה מערכת המים העולמית פעלה באופן שונה לחלוטין מהמוכר לנו כיום, והשמות הם תארים עבריים ולא שמות גיאוגרפיים רגילים [קאסוטו].
הנהר מתואר כמי שהַסֹּבֵב את הארץ, כלומר עובר וזורם בתוכה, ולאו דווקא מקיף אותה מכל עבריה [שד"ל]. הוא עובר באֶרֶץ הַחֲוִילָה. מכיוון שהשם "חוילה" מופיע במקרא כשמן של שתי אומות שונות (אחת מבני כוש ואחת מבני יקטן), הכתוב מוסיף לה סימן היכר מובהק: אֲשֶׁר שָׁם הַזָּהָב. תוספת זו מבהירה כי מדובר בחוילה הסמוכה לארץ אופיר המפורסמת בזהבה, הנמצאת ככל הנראה באזור פאתי המזרח או ערב, ולא בחוילה הסמוכה למצרים [בכור שור, חזקוני, ביאור יש"ר, רמב"ן].
הכתוב מיידע את המילה הַזָּהָב בה"א הידיעה, כדי ללמד שאין זה סתם זהב, אלא הזהב הטוב, הנקי והמובחר ביותר שאין בו סיגים. איכותו הנדירה של הזהב, הנמצא בחולות שעל שפת הנהר, נובעת מקרבתה של ארץ זו אל גן עדן [רד"ק, אדרת אליהו, רמב"ן].
לצד הפירוש הגיאוגרפי, יש המוצאים בפסוק רובד סמלי ומוסרי. הנהר השוטף מסמל את טבעם של בני האדם לרוץ ולחפש אחר עושר ולאסוף אוצרות. הדגש על המקום בו נמצא הזהב בא ללמד על טבעו של העושר החומרי: ערכו של הזהב נובע אך ורק מנדירותו ומכך שהוא נמצא רק במקומות מסוימים; לו היה מצוי בכל מקום כאבנים, לא הייתה לו כל חשיבות [מלבי"ם]. בנוסף, זרימתו של הפישון מסמלת את מידת החסד האנושי הטבעי, ששכרו בעולם הזה משול לעושר וזהב [העמק דבר].