יצירת האישה הראשונה מסמנת את המעבר העמוק של האדם מקיום יחידאי למציאות משותפת. כדי ליצור את החיבור השלם ביותר, בוחר ה' שלא לברוא את האישה מן העפר כפי שברא את האדם, אלא להפריד חלק מגופו של האדם עצמו ולעצבו לכדי בת זוג.
השלב הראשון בתהליך הוא הפלת התַּרְדֵּמָה. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר במצב עמוק וכבד בהרבה משינה רגילה, הגובל באובדן חושים מוחלט ואף בתופעה ניסית ועל-טבעית שעשויה להיות מלווה בחרדה ופחד [רד"ק, אבן עזרא, רש"ר הירש, ביאור יש"ר, מחוקקי יהודה]. מנגד, יש הסבורים כי מדובר דווקא בתחילתה של שינה טבעית [העמק דבר], וכי ה' בחר להשתמש במנגנון הטבעי של השינה כדי לא לעשות נס במקום שאין בכך צורך [רד"ק]. מטרתה של תרדמה זו כפולה: מבחינה פיזית, היא נועדה למנוע מהאדם לחוש את הכאב העצום שבקריעת בְּשָׂרוֹ [ספורנו, רד"ק, רב סעדיה גאון, אברבנאל]. מבחינה פסיכולוגית, ההרדמה מנעה מהאדם לראות את תהליך הניתוח ואת חתיכות הבשר החשופות, מראה שעלול היה לגרום לאישה להימאס עליו מיד עם היווצרותה [רד"ק, רש"י, חזקוני, קאסוטו]. ההתעוררות מן התרדמה אל מציאות שבה בת זוגו כבר מוכנה ושלמה, נועדה להציף אותו בשמחה פתאומית [אברבנאל]. מעבר לכך, התרדמה נושאת מסר סמלי לחיי הנישואין: היא רומזת לאדם שעליו לדעת לעיתים "להירדם", להעלים עין ולא להיות קפדן יתר על המידה כלפי אשתו ובני ביתו [תולדות יצחק, צאינה וראינה]. ברמה הפילוסופית, האדם מייצג את השכל העיוני שהיה חייב "להירדם" ולשבות מפעולה, כדי לאפשר את יצירת האישה המייצגת את השכל המעשי [מלבי"ם]. המילה וַיִּישָׁן המופיעה מיד לאחר מכן, מלמדת שלאחר הניתוח שקע האדם בשינת מנוחה טבעית כדי להחלים מכאבו [רד"ק, מחוקקי יהודה].
לגבי מהות האיבר שנלקח, מִצַּלְעֹתָיו, קיימת מחלוקת יסודית. גישה אחת מפרשת את המילה כפשוטה – עצם של צלע [רד"ק, חזקוני]. כדי להשיב לטענה שלפיה האדם נותר חסר ובעל מום עקב לקיחת העצם, מסבירים הפרשנים כי ה' ברא באדם מראש צלע מיותרת שנועדה בדיוק למטרה זו, והסרתה לא גרעה ממנו דבר אלא דווקא הפכה אותו לשלם, בדומה להסרת הערלה בברית המילה [רב סעדיה גאון, אברבנאל]. אולם, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה "צלע" אינה מתארת עצם, אלא "צד" או "פאה" (כפי שמופיע בתיאור צלעות המשכן). לפי תפיסה זו, האדם הראשון נברא מלכתחילה כיצור דו-פרצופי, זכר ונקבה המחוברים זה לזה, ופעולת ה' הייתה למעשה ניסור והפרדה של הצד הנקבי מן הצד הזכרי [רש"י, אבן עזרא, ריב"א, מזרחי, ביאור יש"ר, אלשיך]. הוכחה לכך היא שביצירת האישה לא מוזכר שה' נפח בה נשמה, משום שהיא כבר הייתה קיימת בתוכה בהיותם גוף אחד [ביאור יש"ר, אלשיך].
הבחירה לברוא את האישה מגופו של האדם, ולא מן האדמה, נועדה ליצור ביניהם קרבה, אהבה ואחדות עמוקה. בניגוד לנקבות שאר בעלי החיים, האישה נועדה להיות עזר אמיתי ושותפה לחיים, ולכן נלקחה מבשרו כדי שיחוס עליה וישמור עליה כעל אחד מאיבריו [רב סעדיה גאון, אברבנאל, אלשיך]. יתרה מכך, לקיחת האיבר דווקא ממרכז הגוף נושאת משמעות שוויונית: האישה לא נבראה מן הרגלים כדי שלא תהיה שפחה נחותה בעיניו, ולא מן הראש כדי שלא תהפוך לגבירת הבית, אלא מהצלע – כדי שתעמוד לצידו כשותפה שווה [אברבנאל]. העובדה שהיא נוצרה מחומר שכבר היה חי ומרגיש, בניגוד לאדם שנוצר מעפר דומם, מעניקה לה תכונות של עידון, רגישות ובינה יתרה [רש"ר הירש, אברבנאל, מלבי"ם].
בסיום התהליך נאמר וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה. המילה תַּחְתֶּנָּה פירושה "במקומה" [אבן עזרא, רד"ק]. מכיוון שעצם אינה גדלה מחדש באופן טבעי, נדרשה התערבות אלוהית כדי למלא את החיסרון [העמק דבר]. ה' סגר מיד את מקום החתך והעלים את הפצע, כדי שהגומחה הפתוחה לא תעורר באדם סלידה כלפי אשתו [קאסוטו, דברי דוד, גור אריה]. סגירה זו משמשת גם כסמל להשגחה האלוהית הסוגרת ומגינה על האדם מפני יצרו הרע ומכשולות החיים [כלי יקר], וכן רומזת לכך ששכלה של האישה נקשר יותר אל החומר והבשר, כדי שתוכל לעסוק ביישובו המעשי של העולם [מלבי"ם].