בטרם הופעת האדם והגשם, עמד העולם במצב של המתנה, כאשר מערכת הטבע טרם השלימה את מחזוריותה המוכרת. השלב המקדים מתאפיין בפעולת השקיה ייחודית וראשונית, שבה הארץ מכינה את עצמה לקראת שיא הבריאה.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא כי המילה אֵד מתארת עשן או קיטור של לחות מימית העולה מן הארץ בכוח חום המאורות, מתעבה לעננים, וחוזר להשקות את האדמה כגשם (אבן עזרא, רבנו בחיי, חזקוני ושטיינזלץ). לעומתם, יש הסבורים כי לא מדובר בענן העולה לאוויר, אלא בלחות תמידית וטבעית המרטיבה את פני השטח, מעין טל של ברכה שנועד לשמר את הזרעים בחיים (שד"ל וספורנו). זווית שונה מציעים חוקרים המזהים את המילה עם מקורות מים תת-קרקעיים ומעיינות הנובעים מן התהום, בדומה למערכת ההשקיה של נהר הנילוס במצרים (קאסוטו וגור אריה). מנגד, דעת מיעוט ייחודית גורסת כי יש לקרוא את הפסוק כהמשך לשלילה של הפסוק הקודם, כלומר שאד כלל לא עלה מן הארץ (רב סעדיה גאון ואבי עזר).
ברמה הרעיונית והלשונית, מספר מפרשים קושרים את המילה אֵד לשורש המבטא שבר או צרה (איד). קישור זה מרמז על כך שירידת גשמים לעולם דורשת מהאדם לב שבור ותפילה, וכן שהגשם "שובר" את מפקיעי השערים ומוריד את יוקר המחיה (קיצור בעל הטורים, תורה תמימה ואדרת אליהו).
מחלוקת מהותית קיימת בשאלת מטרת עליית המים. גישה אחת רואה בכך את המודל האידיאלי של בריאת העולם: השקיה תמידית ומושלמת מלמטה, שאינה תלויה בחסדי שמים. רק בעקבות חטא אדם הראשון השתנה הטבע, והאדמה קוללה להיות תלויה במטר היורד מן השמים, המשמש ככלי של שכר ועונש בהתאם למעשי בני האדם ולזכויותיהם (ביאור יש"ר, קאסוטו, אדרת אליהו ומלבי"ם).
לעומת זאת, שורה ארוכה של פרשנים קובעת כי פעולת ההשקיה לא נועדה להצמיח את העצים והדשאים, אלא התרחשה אך ורק לצורך יצירת האדם (רש"י, מזרחי, הטור הארוך, העמק דבר ורש"ר הירש). הארץ, שעמדה מוכנה, המתינה לבואו של האדם, ועליית המים הייתה בבחינת הכנת חומר הגלם. ה׳ פעל כגבל הלש את העיסה: תחילה הוא העלה את המים מן התהום כדי להרטיב את העפר, ורק לאחר מכן יצר ממנו את האדם.
הפסוק מדגיש כי המים השקו אֶת כׇּל פְּנֵי הָאֲדָמָה. הדגש על "פני" האדמה מלמד שההשקיה הייתה שטחית בלבד, ונועדה רק ללחלח את השכבה העליונה לצורך יצירת האדם, מבלי לחדור לעומק כמו גשם רגיל (העמק דבר ושד"ל). התוספת של המילה "כל" באה לרמז שעפרו של האדם הראשון לא נלקח ממקום אחד, אלא הוצבר ונאסף מכל ארבע רוחות העולם (רבנו בחיי ומזרחי).
במבט עמוק יותר, ההשקיה הראשונית הזו מסמלת את מהות תפקידו של האדם. העולם נברא בכוונה כשהוא חסר ובלתי גמור, כאשר מחזור הגשם והצמיחה ממתינים לעבודתו החקלאית והרוחנית של האדם כדי להשלימם (חומש קה"ת). עליית האד מן הארץ התחתונה מסמלת גם את ההשתוקקות של המציאות החומרית להתעלות ולהתחבר אל האור הרוחני העליון (רקנאטי), התעלות שהגיעה לשיאה עם יצירת האדם, שהוא "חלתו של עולם".