בריאת האדם מהווה את נקודת השיא של מעשה בראשית, שבה מתמזגים החומר הנמוך ביותר עם הרוח הגבוהה ביותר לכדי יצירה אחת המשמשת גשר בין העולמות.
המילה וַיִּיצֶר נכתבת בפסוק זה עם שתי אותיות יו"ד, בשונה מתיאור יצירת בעלי החיים שנכתב ביו"ד אחת. רוב הפרשנים מסכימים כי כתיב חריג זה רומז לכפילות במהותו של האדם. גישה אחת מסבירה כי האדם עתיד לעבור שתי יצירות: יצירה אחת בעולם הזה, ויצירה נוספת לעתיד לבוא בתחיית המתים, בניגוד לבעלי החיים שאינם עומדים לדין ולא יקומו לתחייה [רש"י, שפתי חכמים, מנחת שי, גור אריה, פרדס יוסף]. גישה שניה מפרשת כי שתי האותיות מסמלות את שני היצרים שנטעו באדם, יצר הטוב ויצר הרע, המעניקים לו את כוח הבחירה החופשית [בעל הטורים, תורה תמימה, אדרת אליהו, צאינה וראינה]. מבחינה לשונית, הפועל יצירה מתאר את עיצוב הצורה והחומר, להבדיל מבריאה יש מאין [מלבי"ם, רש"ר הירש, קאסוטו].
לגבי החומר שממנו נוצר האדם, הפסוק משתמש בביטוי הכפול עָפָר מִן־הָאֲדָמָה. יש המבחינים בין המילים ומסבירים שעָפָר מתייחס לאדמה רכה ותחוחה שממנה נוצר בשר האדם, בעוד שאֲדָמָה מתייחסת לקרקע קשה שממנה עוצבו העצמות [הכתב והקבלה, אדרת אליהו]. אחרים מפרשים שהכוונה היא לחלק הנקי, הזך והמשובח ביותר של הקרקע [ספורנו, רד"ק].
הפרשנים מציגים שתי מסורות מרכזיות באשר למקורו של עפר זה. המסורת הראשונה גורסת כי ה' קיבץ עפר מכל ארבע כנפות תבל. פעולה זו נועדה לאפשר לאדם לחיות ולהסתגל לכל אקלים בעולם, וכן להבטיח שבכל מקום שבו האדם ימות, הארץ תקבל אותו לקבורה [רש"י, העמק דבר, רבינו בחיי, גור אריה, לבוש האורה]. המסורת השנייה קובעת כי האדם נוצר מעפר שנלקח ממקום ספציפי – מקום המזבח העתידי בהר הבית. יצירתו ממקום הכפרה נועדה להעניק לו מראש את היכולת לשוב בתשובה ולהתכפר על חטאיו העתידיים [רש"י, מזרחי, תורה תמימה, שפתי כהן]. בניגוד לבעלי החיים שהאדמה "הוציאה" אותם באופן פעיל, ביצירת האדם האדמה הייתה סבילה, וה' הוא שעיצב את הגוף [רש"ר הירש, קאסוטו, מלבי"ם].
לאחר עיצוב הגוף, מתאר הפסוק את החדרת הנשמה: וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים. המילה וַיִּפַּח טומנת בחובה עיקרון תיאולוגי עמוק, שכן "הנופח, מתוכו הוא נופח". כלומר, נשמת האדם אינה מורכבת מיסודות ארציים ואף לא נוצרה יש מאין, אלא היא חלק אלוה ממעל, המשכה ישירה של מהות אלוהית עליונה [רמב"ן, שד"ל, רבינו בחיי, מלבי"ם, אלשיך, חומש קה"ת]. שילוב זה של גוף מהתחתונים ונשמה מהעליונים נועד ליצור שלום והרמוניה בבריאה, ולמנוע קנאה בין שמים לארץ [רש"י, צאינה וראינה, גור אריה, הדר זקנים]. המילה בְּאַפָּיו מציינת את פניו של האדם או את מערכת הנשימה שלו, דרכה נכנס ויוצא אוויר החיים המניע את הגוף [שד"ל, רד"ק, רבינו בחיי, רש"ר הירש].
בסופו של התהליך נאמר וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה. מכיוון שגם בעלי החיים נקראים בתנ"ך "נפש חיה", הפרשנים עומדים על ייחודו של האדם. בעקבות תרגום אונקלוס, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהאדם הפך ל"רוח ממללא" (רוח מדברת). כלומר, נתוספו בו דעה, שכל וכוח דיבור המבדילים אותו מהבהמה [רמב"ן, רש"י, רד"ק, רלב"ג, פענח רזא, שטיינזלץ].
בעוד שחכמי הפילוסופיה חולקים אם באדם ישנן שלוש נפשות נפרדות (צומחת, חיונית ומשכלת) או נפש אחת, התורה מדגישה כי נשמת החיים האלוהית היא אחת, והיא המקור לכלל הכוחות והפעולות בגוף האדם [רמב"ן, מזרחי, מלבי"ם, אדרת אליהו].
גישה נוספת רואה בביטוי זה רמז לבחירה החופשית. האדם מקבל את נשמתו כפוטנציאל, ובתחילת דרכו הוא רק "נפש חיה" בסיסית. תפקידו הוא לעמול, להפעיל את שכלו ולבחור בטוב כדי לממש את שלמותו הרוחנית, בניגוד לבהמה שנבראת שלמה מיומה הראשון [כלי יקר, ספורנו, הכתב והקבלה]. בנוסף, מבחינה פיזית, הפיכתו ל"נפש חיה" מיד עם נפיחת הנשמה מלמדת שהאדם הראשון נברא בקומה זקופה והחל להתנועע וללכת מיד, שלא כתינוק הנולד בחוסר אונים [אבן עזרא, רד"ק]. לבסוף, נשמה זו היא נצחית, והיא ממשיכה לחיות ולהתקיים גם לאחר מות הגוף הפיזי [שד"ל, רבינו בחיי, חזקוני, ביאור יש"ר].