לאחר התבוננות מעמיקה בבריאה כולה, חווה האדם רגע של גילוי, התלהבות והקלה. המילים זֹאת הַפַּעַם מבטאות קריאת התפעלות שמשמעותה "סוף סוף!" או "עתה לבסוף" [שד"ל, קאסוטו, רש"ר הירש].
הפרשנים מסבירים כי קריאה זו מגיעה לאחר חיפוש. האדם בחן את כל בעלי החיים כדי למצוא לו בת זוג, אך לא מצא אף בריה שתתאים לו. בעוד שיש מי שהבין חיפוש זה כניסיון פיזי [רש"י], הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר בחיפוש אינטלקטואלי ורוחני. האדם העמיק בשכלו בטבעה של כל חיה, אך זיהה שהן חסרות את הצורה השכלית והרוחנית התואמת את מעלתו, ולכן דעתו לא נחה עד שהובאה לפניו האישה [ריב"א, גור אריה, לבוש האורה, תולדות יצחק].
בנוסף, המילים זֹאת הַפַּעַם מדגישות אירוע היסטורי חד-פעמי: רק בפעם הזו נוצרה אישה מגופו של האיש, ואילו מכאן ולהבא סדרו של עולם יהיה הפוך, ובני האדם ייוולדו מן האישה [רשב"ם, ספורנו, העמק דבר, רבנו בחיי]. רובד נוסף שמציגים חלק מהפרשנים מתייחס למסורת מדרשית על אישה ראשונה שקדמה לחוה ונבראה מן האדמה בדיוק כמו האדם. שוויון זה הוביל למאבקי שליטה ולפירוד. לכן מדגיש האדם כי זֹאת הַפַּעַם, בניגוד לעבר, היא נבראה מגופו, עובדה המבטיחה הרמוניה והשלמה [פני דוד, נחל קדומים].
כאשר האדם מכריז עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי, הוא מכיר בשוויון ובדמיון המוחלט ביניהם – בקומה, בצורה ובשכל [רד"ק, ביאור יש"ר]. עם זאת, חומרי הגלם השונים שמהם נוצרו עיצבו את טבעם: בעוד שהאדם נוצר מן העפר הרך ולכן טבעו נוח וגמיש כטיט, האישה נבנתה מן העצם הקשה, מה שמעניק לה לעיתים טבע חזק וקשה יותר [רבנו בחיי, תולדות יצחק]. מטרת היצירה המשותפת מגוף אחד היא לבסס אהבה ושלום בית. מכיוון שהיא חלק ממנו, האדם נמשך לאהוב אותה כשם שהוא אוהב את גופו שלו, מה שמונע גאווה ותחרות בין בני הזוג [העמק דבר, פרדס יוסף, חזקוני].
הכרזתו לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקְחָה־זֹּאת אינה אקט של שליטה, אלא הכרה במהותה המשותפת עמו. הוא אינו קורא לה "אדמה" (על שם האדם שנילוש מהאדמה), משום שהיא לא נוצרה מן העפר, אלא נלקחה ממנו לאחר שהוא כבר היה אִישׁ – יצור שלם, בעל עצמות ונשמה עליונה [רד"ק, ביאור יש"ר].
הפרשנים מסכימים כי הדמיון המצלולי והלשוני בין אִישׁ לבין אִשָּׁה מהווה הוכחה ניצחת לכך שהעולם נברא בלשון הקודש (עברית). בשפות אחרות, שמות הזכר והנקבה של בני האדם נגזרים משורשים שונים לחלוטין ואין ביניהם קשר לשוני, ורק בעברית שם האישה נגזר משם האיש [רש"י, מזרחי, אברבנאל, גור אריה]. מבחינה דקדוקית, הפרשנים מציינים כי הנקודה (דגש) באות שי"ן של המילה אִשָּׁה באה לפצות על האות יו"ד שנעלמה מהמילה אִישׁ, וכן כדי להבדיל את המילה מהביטוי "אישהּ" שמשמעותו הבעל שלה [אבן עזרא, רד"ק, יהל אור].
מתחת לקרבה הלשונית מסתתר סוד רוחני עמוק על הקשר הזוגי: המילים אִישׁ וכן אִשָּׁה מורכבות שתיהן מהאותיות של המילה "אש", אך נבדלות באותיות המרכיבות את שם ה'. המשמעות היא שאם בני הזוג הולכים בדרך ישרה וזוכים – שכינת ה' שורה ביניהם, אך אם לא זכו וה' מסלק את שמו מביניהם, לא נותרת אלא אש של מחלוקת המכלה אותם [רקנאטי, חזקוני, נחל קדומים].