קשר הנישואין מוצג במקרא כחיבור העמוק והראשוני ביותר בחיי האדם, הגובר אף על הקשר הטבעי של האדם עם משפחת המוצא שלו. באשר לזהות אומר המילה עַל־כֵּן, נחלקו המפרשים. יש הסבורים כי אלו דבריו של אדם הראשון, שצפה ברוח נבואית את עתיד האנושות וידע כי עתידים להיוולד לו בנים [רד"ק]. לעומתם, יש המפרשים כי זוהי הערת שוליים של התורה ושל משה רבנו, המנסחת כלל לדורות [שד"ל, קאסוטו]. גישה שלישית מציגה תפיסה הלכתית, ולפיה רוח הקודש היא הדוברת כאן. מאחר שלאדם הראשון ממילא לא היו הורים, מטרת ההכרזה אינה תיאור מציאות, אלא ציווי ואזהרה לאנושות כולה (בני נח) מפני גילוי עריות [רש"י, גור אריה, מזרחי].
המושג יַעֲזָב־אִישׁ אֶת־אָבִיו וְאֶת־אִמּוֹ אינו מתפרש כנטישה כפוית טובה, הפרת ברית או הפסקת כיבוד ההורים. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר בעזיבה גיאוגרפית ונפשית: יציאה מבית ההורים ומהתלות בהם לטובת הקמת בית עצמאי ומשפחה חדשה. הקשר עם ההורים נשאר, אך אהבת האדם לאשתו גוברת והופכת לעיקר [קאסוטו, שטיינזלץ, מלבי"ם]. עזיבת אוהל ההורים נועדה גם למנוע חיכוך ומריבות טבעיות בין הכלה למשפחת הבעל [נתינה לגר]. יתרה מזאת, ברובד הסמלי, "עזיבה" זו מתפרשת כאיסור על קיום יחסי אישות עם קרובי משפחה מדרגה ראשונה. ההתרחקות מהמשפחה הגרעינית בבחירת בן הזוג נועדה לחבר בין אנשים בעלי תכונות שונות המשלימים זה את זה, ולא להעצים חסרונות משותפים הקיימים בתוך אותה משפחה [רש"ר הירש, תורה תמימה].
הציווי וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ מבטא קשר נפשי, רוחני ושכלי עמוק, התאמה שלמה ולא רק חיבור מיני. זהו קשר של נאמנות בלעדית השולל ניאוף, בגידה או יחסים שאינם כדרך הטבע [ספורנו, הטור הארוך, קאסוטו]. הפרשנים מצביעים על כך שבניגוד לבעלי חיים, המזדווגים באקראי ונפרדים מיד לאחר מכן, האדם נברא כיצור חברתי המבקש שותפות נצחית. הדבקות באשה היא הבסיס ליצירת משפחות, חברות ומדינות מתוקנות [רמב"ן, שד"ל].
בביאור המילים וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד, עולות שתי גישות עיקריות. הגישה האחת מסבירה כי הבשר האחד מתממש בוולד המשותף, שנוצר מחיבור של שניהם ובו מתאחד בשרם [רש"י, אברבנאל, צרור המור]. אף שגם בעלי חיים מולידים צאצאים, ייחודו של האדם הוא בייחוס המשפחתי המועבר לדורות, ובעובדה שהאדם אינו יכול להעמיד צאצאים מחבור עם מינים אחרים בטבע [גור אריה, מזרחי, דברי דוד].
הגישה השנייה מפרשת את המושג כאיחוד מלא של בני הזוג עצמם. מאחר שהאישה הראשונה נבראה מצלעו ומבשרו של האדם, בני הזוג השואפים לשלמות חוזרים למצבם הראשוני כגוף אחד. זהו מצב שבו שניהם פועלים מתוך רצון אחד, כוונה משותפת והתבטלות הדדית, כשהם מכפיפים את רצונותיהם לייעוד רוחני גבוה יותר, כאילו היו ישות אחת בעלת לב ורוח משותפים [רמב"ן, ספורנו, רד"ק, רש"ר הירש, העמק דבר].