יצא לכם פעם לסיים לבנות משהו גדול ומושקע, ואז לעמוד ולהסתכל על כל מה שעשיתם מהתחלה ועד הסוף? אחרי שה' סיים לברוא את העולם, הגיע הזמן לסכם את הכל. המילה אֵלֶּה מזכירה לנו את ששת ימי הבריאה שכבר קרו. המילה תוֹלְדוֹת לא מדברת רק על היסטוריה, אלא על כל הדברים הנפלאים שהשמיים והארץ מפיקים ומייצרים, כמו הגשם, הצמחים ובעלי החיים. ה' נתן לטבע את הכוח להמשיך להצמיח דברים חדשים בכל יום.
אבל המילה בְּהִבָּרְאָם באה להזכיר לנו שהטבע לא עושה שום דבר לבד. השמיים והארץ תלויים לחלוטין בה', שברא אותם ומפעיל אותם. כשקוראים את המילים בְּיוֹם עֲשׂוֹת, הכוונה היא לאו דווקא ליממה רגילה של עשרים וארבע שעות, אלא פשוט לאותו הזמן שבו ה' סידר ושכלל את כל חוקי הטבע.
שמתם לב שזו הפעם הראשונה שמופיע השם המפורש של ה' יחד עם השם אֱלֹהִים? השם אֱלֹהִים מסמל את חוקי הטבע ואת מידת הדין, כלומר חוקים קפדניים. בהתחלה ה' חשב לברוא את העולם רק עם חוקים קפדניים, אבל הוא ראה שככה העולם לא יצליח להתקיים. לכן הוא שיתף גם את מידת הרחמים וההשגחה שלו. זה מלמד אותנו שה' שברא את חוקי הטבע הגדולים, הוא אותו ה' אישי שדואג לנו ושומר עלינו מקרוב.
ויש כאן עוד סוד קטן. בהתחלה כתוב הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ, אבל בסוף הסדר מתהפך וכתוב אֶרֶץ וְשָׁמָיִם. למה? כי בהתחלה, כשה' ברא את העולם, השפע הגיע מלמעלה למטה, מהשמיים לארץ. אבל עכשיו, אחרי שהעולם נברא, הכל תלוי במעשים שלנו כאן למטה. המעשים שאנחנו עושים על הארץ הם אלו שמשפיעים על השמיים, כי התכלית האמיתית של כל הבריאה נמצאת דווקא כאן בעולם המעשי שלנו.