תשובתה של האשה לנחש חושפת פער עמוק בין הציווי המקורי של ה׳ לבין האופן שבו הוא הובן ותווך לה. דרך מילותיה מתגלה כיצד אזהרה אלוהית עברה שינויים, פרשנויות והחמרות שהובילו בסופו של דבר אל החטא הראשון.
וּמִפְּרִי הָעֵץ אֲשֶׁר בְּתוֹךְ הַגָּן
האשה אינה קוראת לעץ בשמו המפורש "עץ הדעת טוב ורע". יש הסבורים כי אדם הראשון בחר להסתיר ממנה את שם העץ ומהותו כדי שלא תשתוקק אליו, ולכן ציין רק את מיקומו [העמק דבר, קונטרס חיבה יתירה]. ציון המיקום בְּתוֹךְ הַגָּן מדגיש שמדובר במרכז הגן, המקום החשוב והבולט ביותר [ביאור שטיינזלץ, קאסוטו]. יש מפרשים שראו בכך ביטוי לנוכחות השכינה, שכן ה׳ שרה במרכז הגן כמלך בתוך מלכותו, ולכן העץ נתפס כמקום קדוש [תולדות יצחק, רקנאטי]. המילה וּמִפְּרִי יכולה לרמוז גם להשגות רעיוניות של טוב ורע [רלב"ג], ויש המציינים כי ה׳ אסר את העץ עצמו, ואילו האשה היא שהוסיפה את האיסור על הפרי [רקנאטי].
אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ
כאן טמונה נקודת התורפה המרכזית בדו-שיח. ה׳ מעולם לא אסר על נגיעה בעץ, אלא רק על אכילה ממנו. הפרשנים מציעים מספר גישות להוספה גורלית זו:
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שתוספת זו היא שהביאה למכשול, על פי הכלל "כל המוסיף גורע". הנחש ניצל את ההחמרה, דחף את האשה אל העץ, וכאשר ראתה שלא מתה מן הנגיעה, הסיקה שגם האכילה אינה ממיתה.
בשאלה מי הוסיף את איסור הנגיעה, הדעות חלוקות: יש הסבורים שהאשה עצמה הוסיפה את האיסור מדעתה [רש"י, ביאור יש"ר]. לעומתם, פרשנים רבים מסבירים שאדם הראשון הוא שיצר "סייג" (גדר) כדי להרחיק אותם מהחטא. מכיוון שהעץ היה מוקף בעצים המותרים באכילה, אדם חשש שמתוך הרגל הם יבואו לאכול גם ממנו, ולכן אסר גם את הנגיעה. אולם, טעותו הייתה שלא הסביר לאשה שזו תקנה שלו, אלא הציג זאת כציווי ישיר של ה׳. לכן, כשהנחש הפריך את סכנת הנגיעה, האשה חוותה שבר באמון כלפי הציווי כולו [תורה תמימה, נחל קדומים, אדרת אליהו, פרדס יוסף].
גישה אחרת מסבירה את התוספת מתוך תפיסת עולמם של אדם וחוה. ייתכן שהם הבינו שהעץ הוא סם מוות טבעי, וממילא סברו שכל התקרבות או נגיעה ברעל כה מסוכן תביא למוות [מלבי"ם, גור אריה]. לחלופין, הם סברו שאיסור האכילה נובע מקדושתו העצומה של העץ שנמצא במרכז הגן, ולכן הנגיעה בו חמורה אף יותר מהאכילה, בדומה לאיסור כניסה לקודש הקודשים או מגע בחפצי הקדש [תולדות יצחק, פרדס יוסף].
מנגד, ישנה גישה לשונית המציעה כי המילים וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ אינן תוספת של איסור חדש, אלא ביטוי נרדף בלשון המקרא שמשמעותו לקיחה, השחתה או פגיעה, כלומר האשה פשוט אמרה "לא תאכלו ולא תקחו ממנו" [שד"ל, קאסוטו, חזקוני]. מבחינה תחבירית, המילה מִמֶּנּוּ מתייחסת לפעולת האכילה, והמילה בּוֹ מתייחסת לנגיעה [שד"ל, ביאור יש"ר].
פֶּן תְּמֻתוּן
השימוש במילה פֶּן מבטא ספק ("שמא תמותו"). דבר זה תמוה, שהרי ה׳ אמר מפורשות כי העונש ודאי. הפרשנים מסבירים שהספק התייחס לנגיעה בלבד: האשה ידעה שהמיתה הוודאית היא על אכילה, אך לגבי הנגיעה היה ספק שמא היא תוביל למוות [העמק דבר]. הסבר נוסף הוא שאדם הראשון השתמש בלשון ספק משום שלא היה בטוח אם הציווי חל גם על האשה, שכן בשעת הציווי היא עדיין הייתה חלק מגופו ולא נבראה כישות נפרדת [הכתב והקבלה, אדרת אליהו].
מבעד למילים אלו משתקפת שיטת הפיתוי של היצר הרע. הנחש גרם לאשה לחשוב שה׳ מגביל את יכולותיה ומונע ממנה את מלוא הפוטנציאל של הבריאה. בנוסף, נלמדת כאן הסכנה שבחיפוש טעמים גשמיים למצוות ה׳; כאשר אדם מניח שאיסור נובע מסכנה פיזית גרידא (כמו סם מוות), ברגע שיוכח לו שאין סכנה כזו, הוא עלול להשליך את המצווה כולה [מלבי"ם, חומש קה"ת].