לאחר החטא בגן עדן, המציאות האנושית עוברת שינוי דרמטי. העונש המוטל על האשה משנה את טבעה הפיזי ואת הדינמיקה הזוגית שלה, ומסמל מעבר ממצב של שוויון וקלות למציאות של כאב, מורכבות רגשית ותלות. הפרשנים רואים בעונשים אלו תגובה ישירה של מידה כנגד מידה לחלקה בחטא.
הכתוב פותח במילים הַרְבָּה אַרְבֶּה, המציינות הכפלה והעצמה של הסבל, שכן מעתה יידרש מן האשה מאמץ ויגיעה במקומות שבהם קודם לכן היתה קלות טבעית, וחלייה יתרבו [רד"ק, העמק דבר, אברבנאל]. בנוגע למילה עִצְּבוֹנֵךְ, קיימות שתי גישות מרכזיות. גישה אחת מפרשת זאת כסבל הפיזי הייחודי לאשה, כגון כאבי המחזור החודשי או צער הבתולים [אבן עזרא, ספורנו, רבנו בחיי, מלבי"ם]. הגישה השנייה רואה בכך את צער גידול הבנים [רש"י, מזרחי, גור אריה]. למרות שגידול הבנים מאוחר כרונולוגית להיריון וללידה, הוא מוזכר ראשון בפסוק משום שחוה כבר ילדה בנים לפני החטא, ועתה, בעקבות הקללה, התווסף לה צער בגידולם [שפתי חכמים, דברי דוד].
המילה וְהֵרֹנֵךְ מכוונת לכובד הפיזי ולאריכות של חודשי ההיריון [אבן עזרא, רד"ק, רבנו בחיי]. לאחר מכן, הכתוב מציין בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים, שהוא הכאב החד והעצום של חבלי הלידה עצמם [רש"י, רד"ק, ספורנו], ויש הסבורים שפועל הלידה כאן כולל בתוכו גם את המשך הטורח והעמל שבגידול הילדים וחינוכם [ספורנו, הכתב והקבלה].
חלקה השני של הגזירה עוסק בדינמיקה הזוגית והנפשית. המילה תְּשׁוּקָתֵךְ מפורשת לרוב כגעגוע, חשק ותאווה [רד"ק, מלבי"ם, רש"י], אם כי יש המפרשים זאת כלשון משמעת וכפיפות [אבן עזרא, העמק דבר]. הפרשנים מצביעים על פרדוקס פסיכולוגי עמוק בפסוק: אף על פי שההיריון והלידה כרוכים בסבל כה רב, ובאופן טבעי אדם נוטה לברוח ממי שגורם לו צער או שעבוד, האשה תמשיך להשתוקק אל בעלה ולרצות בקרבתו באופן שחורג מן ההיגיון הטבעי [רמב"ן, רבנו בחיי, צרור המור, ביאור יש"ר]. הקללה הטמונה בתשוקה זו היא שהאשה תשתוקק לבעלה בליבה, אך תתבייש או תהיה חסרת עזות פנים לתבוע זאת ממנו במפורש, כך שסיפוק רצונותיה נותר תלוי לחלוטין ביוזמתו של האיש [רש"י, אור החיים, תורה תמימה].
הפסוק נחתם במילים וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ. לפני החטא, האדם והאשה היו שווים במעלתם ללא יחסי שליטה, אך כעת נוצרה היררכיה שבה האיש הופך למוביל [ביאור יש"ר, קאסוטו]. ממשלה זו מתבטאת בכך שהאיש יכול לצוות עליה כרצונו [אבן עזרא, רד"ק], וכן בכך שהוא זה שיוזם ותובע את הקשר הזוגי בפיו [רש"י]. רוב הפרשנים מסכימים כי יש כאן עונש של מידה כנגד מידה: האשה, שיזמה את החטא, פיתתה את בעלה וציוותה עליו לאכול מהפרי, נענשת כעת בכך שאיבדה את עמדת ההובלה, ובעלה הוא זה שימשול ויצווה עליה.