המפגש הראשון בין האדם לבין ה' לאחר החטא הקדמון חושף את התמורה הפסיכולוגית והרוחנית העמוקה שהתחוללה בנפשו. תגובתו של האדם מורכבת מהתחמקות, ירידה במדרגה הרוחנית וגילוי של אימה מוסרית חדשה. במקום להודות בחטאו, האדם מנסה לשלוט בשיחה ומשתמש בתואנה של הסתתרות כדי להתחמק מהודאה ישירה [ביאור יש"ר]. הוא מקדים ומספק תירוץ כדי שה' לא ישאל מדוע התחבא ויגלה את דבר האכילה מהעץ [בכור שור]. עם זאת, האדם אינו מעז לשקר בגלוי לה', ובאופן אירוני, דווקא ניסיונו להצטדק מסיט את חקירת הדין אל עבר השלב הקודם של החטא, שכן תשובתו מספקת את העדות המפלילה [קאסוטו]. יתרה מכך, תגובתו משקפת ייאוש והשלמה עם מצבו הנפול; הוא אינו מצליח לשמוע את ההזמנה הסמויה של ה' לחזור בתשובה, ומקבל את הריחוק שנוצר כעובדה מוגמרת שאין להשיבה [חומש קה"ת].
המילים אֶת קֹלְךָ שָׁמַעְתִּי בַּגָּן מבטאות את אובדן מעמדו הקודם. האדם כבר אינו מתקשר עם ה' פנים אל פנים כבעבר [אדרת אליהו]. נבואתו פחתה והתערבבה עם דמיונות גופניים, עד כדי כך שהוא תופס את קול ה' כקול של צעדים פיזיים המתהלכים במרחב המוגבל של הגן [שד"ל, מלבי"ם].
המילה וָאִירָא טומנת בחובה משמעויות כפולות. על פני השטח, האדם מציג את פחדו כיראת כבוד ומורא מפני השכינה, מתוך תחושה שאין זה ראוי לעמוד מולה בגילוי ערווה [העמק דבר, קאסוטו], וכן מתוך מבוכה ובושה עמוקה [ביאור שטיינזלץ]. אולם, מתחת למעטה זה מסתתר פחד אמיתי של חוטא הירא מעונש ועומד בחרדה לפני השופט, בדומה לפחד שאחז בבני ישראל לאחר שחטאו [ספורנו, ביאור יש"ר, קאסוטו]. פחד זה נובע גם מההכרה שההתגלות האלוהית פוגשת כעת אדם הנשלט על ידי כוחות הגוף [מלבי"ם].
ההכרזה כִּי עֵירֹם אָנֹכִי אינה רק תיאור פיזי, אלא ביטוי להתעוררות מוסרית. לפני החטא ידע האדם רק טוב, וכעת, משנשתנה לבבו אל הרע, הוא מבין את הפחיתות שבמערומיו [אדרת אליהו, ביאור יש"ר]. אין זו רק מודעות לגוף החשוף, אלא הכרה מוסרית בצדדים האפלים שהתגלו בו, אשר מפניהם הוא פוחד בעצמו, קל וחומר לעמוד עמם לפני ה' [רש"ר הירש]. ברמה המעשית, הפרשנים מציינים כי למרות שהאדם וחוה כבר תפרו לעצמם חגורות מעלי תאנה, אלו כיסו רק את בשר הערווה עצמו, ולכן האדם עדיין חש חשוף לחלוטין וערום [הטור הארוך, חזקוני].