בראשית, פרק ג׳, פסוק י׳

קרה לכם פעם שעשיתם משהו שאסור, ומיד ניסיתם להמציא תירוץ עוד לפני שבכלל שאלו אתכם מה קרה? זה בדיוק מה שקורה לאדם במפגש הראשון שלו עם ה' לאחר החטא. במקום להודות מיד בטעות שלו, הוא מנסה להתחמק. הוא מקדים ומספר שהוא התחבא, כדי שה' לא ישאל אותו שאלות ויגלה שהוא אכל מעץ הדעת. אבל בלי להתכוון, התירוץ שלו הוא בדיוק מה שמסגיר אותו. כשהאדם אומר אֶת קֹלְךָ שָׁמַעְתִּי בַּגָּן, אנחנו מבינים שמשהו בו השתנה. פעם הוא היה רגיל לדבר עם ה' פנים אל פנים, אבל עכשיו המדרגה הרוחנית שלו ירדה, והוא מדמיין שהוא שומע קול של צעדים רגילים מתהלכים בגן. כשהוא מוסיף את המילה וָאִירָא, שפירושה פחדתי, הוא מנסה להראות שהוא פשוט התבייש לעמוד מול ה' בלי בגדים מתוך כבוד. אבל עמוק בפנים, מסתתר פחד אחר לגמרי, פחד אמיתי של אדם שיודע שהוא חטא ועכשיו הוא עומד בחרדה מול השופט. כשהאדם מסביר כִּי עֵירֹם אָנֹכִי, זה לא רק בגלל שאין עליו בגדים. לפני החטא הוא הכיר רק דברים טובים ולא התבייש בכלל, אבל עכשיו, כשהוא למד להכיר גם את הרע, הוא פתאום מרגיש בושה עמוקה. למרות שהוא וחוה כבר תפרו לעצמם חגורות מעלי תאנה, הן כיסו רק חלק קטן מאוד מגופם, ולכן הוא עדיין הרגיש חשוף לגמרי, גם מבחוץ וגם מבפנים.