קרה לכם פעם ששיחקתם במשחק שבו לוחשים מילה מאוזן לאוזן, ועד שההודעה מגיעה לילד האחרון היא כבר משתנה לגמרי? משהו מאוד דומה קרה בגן עדן, וזה מה שהוביל לטעות הראשונה בעולם.
כשחוה מדברת עם הנחש, היא מספרת לו על וּמִפְּרִי הָעֵץ אֲשֶׁר בְּתוֹךְ הַגָּן. היא אפילו לא קוראת לעץ בשמו, עץ הדעת, אלא רק מציינת שהוא נמצא ממש באמצע הגן, במקום הכי בולט וחשוב. ואז היא אומרת לנחש משהו מפתיע: אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ. רגע, האם ה' באמת אסר לגעת בעץ? התשובה היא לא. ה' ציווה רק לא לאכול מהפרי.
אז מאיפה הגיע האיסור לגעת? אדם הראשון רצה לשמור על חוה. הוא פחד שאם היא תתקרב לעץ ותגע בו, היא עלולה בטעות גם לאכול ממנו. לכן, הוא החליט להוסיף כלל משלו ואסר גם את הנגיעה. הבעיה הייתה שהוא לא הסביר לחוה שזה כלל שהוא המציא כדי להגן עליה, אלא אמר לה שכך ה' ציווה.
התוספת הקטנה הזו גרמה לבעיה גדולה. הנחש הערמומי ניצל את ההזדמנות, דחף את חוה על העץ, והראה לה שהנה, היא נגעה בעץ ולא קרה לה שום דבר רע. בגלל שחוה חשבה שה' אסר גם לגעת, היא מיד חשבה לעצמה שאם הנגיעה לא מזיקה, בטח גם האכילה מותרת. לכן, כשהיא אומרת לנחש פֶּן תְּמֻתוּן, שזה אומר אולי נמות, היא בעצם מראה שהיא כבר לא בטוחה. היא ידעה שהעונש על אכילה הוא ברור, אבל בגלל הנגיעה היא התחילה לחשוב שאולי שום דבר לא יקרה. מכאן אנחנו לומדים שלפעמים, כשמנסים להוסיף יותר מדי חוקים על מה שה' מבקש, אפשר בטעות לקלקל את הכל.