תארו לעצמכם שאתם נמצאים במקום הכי יפה וכיפי בעולם, ופתאום אתם צריכים לעזוב אותו וללכת. זה בדיוק מה שקרה לאדם הראשון. אחרי החטא, ה' אמר לאדם לצאת מגן עדן, אבל אדם ממש לא רצה לעזוב את הגן המיוחד וללכת לעבוד קשה באדמה. לכן, ה' היה צריך להוציא אותו בעל כורחו. המילה וַיְגָרֶשׁ מראה שזה לא היה סתם שילוח רגיל, אלא שה' ממש נאלץ להוציא אותו החוצה בהחלטיות.
אחרי שאדם יצא, ה' הציב שומרים בפתח של הגן, שנמצא בצד מזרח, כלומר מִקֶּדֶם לְגַן־עֵדֶן. השומרים האלה נקראים הַכְּרֻבִים. אלו מלאכים מיוחדים שנועדו להרתיע את האדם כדי שלא ינסה לחזור פנימה, וגם לגרום לו לחשוב על מה שעשה ולהתחרט כשהוא רואה אותם תופסים את המקום המכובד שהיה שלו.
בידיים של המלאכים הייתה חרב מיוחדת שנקראת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת. זו חרב חדה ומבריקה שמסתובבת ומתהפכת כל כך מהר, עד שהיא נראית כמו ברקים וניצוצות של אש שמרחיקים את מי שמנסה להתקרב.
למה המלאכים והחרב עמדו שם? התפקיד שלהם היה לִשְׁמֹר אֶת־דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים. המטרה הראשונה הייתה לחסום את הדרך כדי שהאדם לא יוכל לחזור לגן. אבל יש כאן גם מסר משמח: ה' לא רצה שהדרך לעץ החיים תאבד לנצח. הוא שומר עליה. גם אם האדם יצא אל עולם של עבודה קשה, אנחנו תמיד יכולים לבחור בדרך טובה, לקיים את התורה ולעשות מעשים טובים, וכך לשמור על התקווה ולהתקרב שוב אל ה'.