עם הגירוש מגן עדן וההכרה בסופיות החיים, מתחיל פרק חדש בתולדות האנושות. המבט עובר מהבריאה הקוסמית אל בניית המשפחה האנושית הראשונה. הולדת הילד הראשון מביאה עמה נחמה, תקווה לעתיד, והכרה בכוח היצירה המשותף לאדם ולאל.
מתי התרחשה הידיעה והלידה? הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהדבר קרה עוד לפני החטא והגירוש מגן עדן [רש"י, מזרחי, הכתב והקבלה, שפתי חכמים, שטיינזלץ]. הם מוכיחים זאת מהמבנה התחבירי של הפסוק: הכתוב מקדים את שם העצם לפועל, וְהָאָדָם יָדַע (ולא "וידע אדם"), כדי ללמדנו שמדובר בפעולה שכבר התרחשה בעבר הרחוק. מנגד, יש הסבורים כי רק לאחר שגורש מגן עדן והבין כי נגזרה עליו מיתה, הרגיש האדם צורך להוליד בנים כדי להבטיח את קיום המין האנושי [אבן עזרא, רבנו בחיי, רד"ק, אברבנאל].
השימוש בפועל יָדַע לתיאור יחסי אישות אינו מקרי. הוא מצביע על חיבור עמוק, ייחודי ובלעדי בין איש לאשתו, הנובע מהכרה שכלית ולא רק מדחף פיזי [העמק דבר, הכתב והקבלה]. בנוסף, ידיעה זו קשורה למוח ולשכל, ויש המקשרים את עצם התעוררות התאווה לאכילה מעץ הדעת [רבנו בחיי, תולדות יצחק, צרור המור]. ציון המילה אֶת המופיעה לפני שמו של קין (ובהמשך גם לפני שמו של הבל), נדרשת כריבוי, המלמד שעם קין והבל נולדו גם אחיות תאומות, שנועדו לאפשר את המשך יישוב העולם [רש"י, הטור הארוך, גור אריה, אברבנאל, צאינה וראינה].
חוה מעניקה לבנה את השם קַיִן, ומסבירה זאת במילים קָנִיתִי אִישׁ. השורש ק.נ.ה מתפרש כאן בשני אופנים עיקריים: האחד הוא מלשון יצירה ועשייה, בדומה לביטוי "קונה שמים וארץ". חוה חשה גאווה והתעלות על כך שגם היא, בדומה לאל, מסוגלת ליצור חיים ולעצב אדם חדש [רד"ק, קאסוטו]. הפירוש השני הוא מלשון רכוש וקניין. קין מייצג את החומרנות, את עבודת האדמה ואת הרדיפה אחר קנייני העולם הזה, בניגוד להבל המייצג את הרוחניות והחלוף [רש"ר הירש, אברבנאל, אלשיך]. יש אף המפרשים את המילה מלשון קנאה, כרמז לאופיו ולעתידו של קין [הכתב והקבלה], או כביטוי לכך שקנתה את בנה מתוך צער ועצבון הלידה [בכור שור].
סיום הפסוק, אֶת ה', מציג שלוש גישות מרכזיות ביחס לקשר שבין הלידה לאלוהים:
הגישה הראשונה מפרשת את המילה כשותפות (עם ה'). חוה מכריזה כי בעוד שהיא ואדם נבראו על ידי האל לבדו, הרי שביצירת הוולד הזה הם שותפים עמו, שכן "שלושה שותפים יש באדם: הקב"ה, אביו ואמו" [רש"י, מזרחי, שפתי חכמים, שטיינזלץ, צאינה וראינה].
הגישה השנייה מפרשת זאת כייעוד (לה'). חוה מקדישה את בנה הבכור לעבודת האל, מתוך תקווה שכאשר היא ואדם ימותו, בנה יחליף אותם בעבודת הבורא [רמב"ן, הטור הארוך, מיני תרגומא, מלבי"ם].
הגישה השלישית מפרשת זאת כסיוע ("בעזרת ה'"). הלידה והיצירה התאפשרו אך ורק הודות לחסדו ועזרתו של האל [שד"ל, רלב"ג].
אזכור השם המפורש של ה' דווקא כאן, לראשונה ללא צירוף המילה "אלוהים", מבטא מעבר מהנהגת העולם במידת הדין הכללית אל מידת הרחמים וההשגחה הפרטית. השגחה זו נדרשת כדי שהעולם והאנושות יוכלו להמשיך להתקיים ולתקן את דרכם גם לאחר החטא והגירוש [הטור הארוך, מלבי"ם].