הבאת הקרבנות הראשונים בהיסטוריה האנושית חושפת את הפער העמוק שבין כוונותיהם של שני האחים ואת יחסם אל הבורא. בעוד שמנחתו של קין נדחית, קורבנו של הבל מתקבל ברצון, וזאת בשל טיב הקורבן וטהרת הלב שעמדה מאחוריו.
המילים גַם־הוּא באות ללמד כי הבל לא פעל מתוך דחף של יצר או מותרות, אלא מתוך הבנה עמוקה של רצון ה'. יש המפרשים מילים אלו כתואר שבח, המעיד על כך שהבל היה איש מרובה במעלות שניגש להקרבה בכוונות טהורות [הכתב והקבלה, העמק דבר].
הבל בחר להביא מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ וּמֵחֶלְבֵהֶן. המילה וּמֵחֶלְבֵהֶן מתפרשת כחלקים השמנים והמובחרים ביותר של הצאן, או כפשוטה – חלבי הבהמה כגון האליה והכליות [שד"ל, תורה תמימה]. הדגשה כפולה זו של הבכורות והחלבים מבליטה את כוונתו של הבל לכבד את יוצרו כמיטב יכולתו. הפרשנים מסכימים כי בניגוד לקין, שהביא את מנחתו רק לאחר שאכל ושבע מיבול האדמה, הבל הזדרז להביא את המובחר שברכושו עוד בטרם הפיק הנאה אישית כלשהי מהחלב או מהצמר. בכך ביטא הכרה מוחלטת שכל קנייניו שייכים לה' ולכן ראוי להקדיש לו את הראשית והמיטב [רד"ק, הטור הארוך, פענח רזא, ביאור יש"ר, קאסוטו].
מאחר שבאותה תקופה נאסרה אכילת בשר על בני האדם, מתעוררת מחלוקת לגבי אופן ההקרבה. יש הסבורים שהבל כלל לא שחט את הבהמה, אלא קשר אותה חיה למזבח והמתין שתרד אש ותאכל אותה. אחרים דנים האם הקורבן היה בגדר "עולה" שנשרפת כולה (דבר התואם את האיסור לאכול בשר), או "שלמים" שמהם מוקרבים רק החלבים למזבח. גישה ייחודית מסבירה שהבל הביא מנחה מן הבהמה דווקא כדי להוכיח שגם דבר שאסור לאדם באכילה, יכול להיות מותר וראוי להקרבה לגבוה [רד"ק, חנוכת התורה, אם למקרא].
תגובתו של ה' מתוארת במילה וַיִּשַׁע, שמשמעותה פנייה, קבלה והשגחה. בניגוד להטיית הפנים בלבד, מילה זו מבטאת פנייה שלמה של הגוף ותשומת לב מלאה המעידה על נחת רוח ושעשוע [רש"י, הכתב והקבלה, מחוקקי יהודה].
הכתוב מדגיש את סדר הקבלה: אֶל־הֶבֶל וְאֶל־מִנְחָתוֹ. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהקבלה לא נבעה רק מאיכות הקורבן, אלא בראש ובראשונה מאישיותו של המקריב. ה' בוחן כליות ולב, ומשום שהבל היה ירא אלוהים ובר לבב, הוא עצמו היה רצוי. רק בזכות צדקתו ומעשיו הטובים של הבל, התקבלה גם מנחתו, בעוד אצל קין נדחו גם האדם וגם המנחה [אור החיים, ספורנו, רס"ג, הכתב והקבלה, ביאור יש"ר].
כיצד ידעו האחים שקורבנו של הבל התקבל ושל קין נדחה? אף שהפסוק סותם זאת, רוב מוחלט של הפרשנים מסכים כי ירדה אש מן השמים וליחכה את מנחתו של הבל כליל, בעוד מנחת קין נותרה כאבן דוממת. דעות נוספות מציעות שהקבלה התבטאה בכך שתפילתו של הבל נענתה, שעסקיו הצליחו, או שהוא חווה התרוממות רוח [אבן עזרא, שד"ל, רבנו בחיי, העמק דבר, שטיינזלץ].
לבסוף, העובדה שהבל נרצח מיד לאחר שקורבנו התקבל, משמשת כהוכחה ניצחת לקיומו של העולם הבא. שהרי אם ה' שעה אליו וקיבל את קורבנו, היכן בא לידי ביטוי שכרו של הבל שחייו נגדעו? מכאן שקורבנו התקבל כדי לזכותו בחיי נצח בעולם הבא, ולא רק בעולם הזה [פני דוד, דעת זקנים].