אקט הפולחן הראשון המפורש בהיסטוריה האנושית מופיע בפסוק זה, המציג את נטיית האדם להגיש מתנה לבוראו. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים [רמב"ן, רד"ק, רש"ר הירש, עדין שטיינזלץ, העמק דבר] היא שהבאת הקרבן נבעה מדחף אנושי טבעי וספונטני להודות לה' על השפע, ולא כתוצאה מציווי אלוהי מפורש או כחיקוי של עבודה זרה. מנגד, ישנה דעה ולפיה השכל האנושי אינו יכול להגיע לבדו למסקנה שיש צורך להרוג בעל חיים או להשחית יבול, ולכן בהכרח מדובר במצווה שה' ציווה את האדם הראשון ומשפחתו [רב סעדיה גאון].
המילה מִנְחָה נגזרת מן השורש נ.ח.ה או נ.ו.ח, ומשמעותה המילולית היא דורון, מתנת פיוס או מס המבטא הכנעה, שאדם פחות במעלה מגיש לאדם נכבד ממנו [שד"ל, רשב"ם, רד"ק, רש"ר הירש, הכתב והקבלה]. מבחינה רוחנית ועמוקה יותר, הקרבן נועד לאחד ולקרב בין העולמות העליונים לתחתונים [רקנאטי].
לגבי עיתוי המעשה, המילים מִקֵּץ יָמִים מתפרשות לרוב כסיומה של שנה תמימה, או כסוף עונת הקציר, אז ראוי וטבעי להביא מנחה מהתבואה החדשה [רד"ק, חזקוני, הכתב והקבלה]. מנגד, יש המפרשים זאת מבחינה רעיונית כסוף ימיו של האדם; קין, שהיה חומרי באופיו, נזכר להביא מנחה לה' רק כאשר חשב על קצו הקרב ועל כך שלא יוכל לקחת עמו את רכושו אל מעבר לחיים הללו [כלי יקר]. גישה נוספת מסבירה כי ההמתנה נבעה מהצורך לתת לעולם להתרבות, כדי שהקרבת בעלי חיים וצמחים לא תכחיד את המינים המעטים שהיו קיימים, וכן כדי להמתין שקין והבל יגיעו לגיל בגרות [רב סעדיה גאון].
באשר לטיב הקרבן, הכתוב מדגיש כי קין הביא סתם מִפְּרִי הָאֲדָמָה. הפרשנים מסכימים כי בניגוד להבל שטרח והביא מן המובחר, קין הביא מן הגרוע והפחות שבפירותיו, או ממה שנשאר לאחר שאכל ושבע [רש"י, רד"ק, רבנו בחיי, מלבי"ם, קאסוטו]. על פי מדרש המובא בקרב פרשנים רבים, אותו פרי גרוע היה זרע פשתן. בשל העובדה שקין הביא פשתן והבל הביא צאן (צמר), גזרה התורה לימים איסור על לבישת "שעטנז" (צמר ופשתים יחדיו), כדי שלא לערבב לעולם בין מנחתו הפסולה של קין למנחתו הרצויה של הבל [רד"ק, רא"ש, חזקוני, גור אריה].
הפער בין מנחת קין למנחת הבל חושף מחלוקת תפיסתית ורוחנית עמוקה. קין ראה בה' מעין שותף לטבע שצריך לשלם לו מס, בעוד הבל הבין שה' הוא סיבת כל הסיבות ושהכל שייך לו [מלבי"ם]. יתרה מכך, בעוד הבל כיוון להקריב את עצמו ואת לבו יחד עם הקרבן, קין הביא מתנה טכנית וחיצונית בלבד, ללא הכנעת הלב [אלשיך, מלבי"ם]. קין ייצג גישה שרואה בעולם הזה ובהצלחותיו את העיקר, ואילו הבל, רועה הצאן המתבודד, כיוון לחיי הנצח [כלי יקר].
מזווית פילוסופית שונה, יש המסבירים כי קין לא היה רק קמצן, אלא אידיאליסט שטעה. הוא בחר דווקא בפשתן משום שכל זרע שלו מצמיח גבעול אחד בלבד, דבר שסימל עבורו את אחדותו המוחלטת והפשוטה של ה'. טעותו הייתה שסבר כי הנוכחות האלוהית אינה יכולה לשכון בעולם של ריבוי, ולכן התעלם מאיכות הקרבן ומגיוון המינים. ה' דחה את מנחתו כדי ללמדו שמטרת הבריאה אינה לברוח אל אחדות מופשטת, אלא דווקא לקדש, להעלות ולהביא את הנוכחות האלוהית אל תוך העולם החומרי והמרובה [חומש קה"ת - ביאורי חסידות].