לאחר סיום משפטו, עוזב קין את זירת העמידה מול בוראו ויוצא אל מציאות חדשה של גלות וטלטול.
הפרשנים נחלקו בהבנת הביטוי וַיֵּצֵא קַיִן מִלִּפְנֵי ה'. גישה אחת מפרשת זאת באופן גיאוגרפי, ולפיה קין עזב מקום פיזי מוגדר סמוך לגן עדן, שבו שרתה השכינה ובו התקיימה נבואה [שד"ל, רד"ק, רב סעדיה גאון]. לעומתם, פרשנים אחרים מבינים את היציאה באופן רוחני ומהותי: קין יצא מהשגחתו הפרטית של ה' אל שלטון המקרה [מלבי"ם], או שניתק את הקשר עם בוראו בניסיון לבסס חיים עצמאיים ללא נוכחות אלוהית [רמב"ן, רש"ר הירש]. גם באשר לאופן הילוכו של קין בשעת היציאה קיימות מחלוקות. יש הסבורים כי יצא בהכנעה ובבושה, כמי שמפנה את עורפו ומנסה להתחמק או לגנוב את דעת העליונה [רש"י, מזרחי, גור אריה], ויש הרואים בכך בריחה מהירה מן הדין ללא חרטה אמיתית [צרור המור]. מנגד, קיימת מסורת מדרשית המציגה תמונה הפוכה לחלוטין, ולפיה קין יצא שמח וטוב לב משום שזכה לפשרה בעונשו, וכשפגש את אדם הראשון והסיפור נודע לו, נדהם האדם מכוחה העצום של התשובה [הכתב והקבלה, צאינה וראינה, רא"ש].
המשך הפסוק מציג ניגוד לכאורה: וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ נוֹד. כיצד ניתן לשבת במקום של נוד וטלטול? הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהודאתו ותשובתו החלקית של קין הועילו לו להמתיק את גזר הדין המקורי. במקום להיות "נע ונד" בכל העולם כולו, הופחת עונשו כדי מחצית, והוא נידון להיות רק "נד", כלומר, נגזר עליו לנדוד בתוך ארץ אחת מוגדרת מבלי למצוא בה מנוח, או שמשפחתו ישבה שם בעוד הוא המשיך להתרוצץ [הטור הארוך, מלבי"ם, רד"ק, חזקוני]. לפיכך, מילת "נוד" אינה בהכרח שמה המקורי של הארץ, אלא שם שניתן לה על שם נדודיו של קין [אבן עזרא, רמב"ן], או שהיא משמשת כתואר לאופן הישיבה שלו, ישיבה של חוסר שקט ונדנוד מתמיד [נתינה לגר, תורה תמימה]. חלק מהפרשנים מתארים מציאות שבה הארץ עצמה הייתה מזדעזעת תחת רגליו, והבריות היו מתרחקות ממנו בגלל חטאו [רש"י, מזרחי, שטיינזלץ]. מנגד, דעה ייחודית מזהה את "ארץ נוד" עם ארץ ישראל, שנקראה כך על שם נדודי עם ישראל העתידים להתרחש בה [הכתב והקבלה, אדרת אליהו].
את מקום גלותו, קִדְמַת עֵדֶן, מבארים הפרשנים כאזור הנמצא ממזרח לגן עדן [אבן עזרא, קאסוטו]. בחירת הכיוון אינה מקרית. הפרשנים מסכימים כי רוח מזרחית קולטת את הגולים ואת הרוצחים, כשם שאדם הראשון גורש למזרח גן עדן, וכפי שערי המקלט לרוצחים בשגגה נקבעו לימים בעבר הירדן המזרחי [רש"י, גור אריה, כלי יקר]. הרחבה רעיונית עמוקה לרעיון זה מציעה כי הרוצח, שקיפד את חיי חברו וכיבה את שמשו, נשלח אל המזרח, מקום זריחת השמש ותחילת היום. גלות זו מסמלת את מהות התשובה: לפנות אל הקצה ההפוך בדיוק מהחטא, ולתקן את החושך והמוות באמצעות פנייה אל מקור האור וההתחלה [כלי יקר].