הפסוק מציג את דמותו של יובל, איש יצירתי מצאצאי קין, המוכר כמוזיקאי הראשון ויוצר כלי הנגינה הראשונים בהיסטוריה [ביאור שטיינזלץ]. הכתוב מציין את היותו אָחִיו של יבל, ויש שלמדו מכך שהשניים היו תאומים שחלקו עיסוק משותף [חזקוני, העמק דבר].
הפרשנים מציגים שתי גישות מנוגדות באשר למניע שהוביל להמצאת המוזיקה. גישה אחת קושרת את הנגינה לעולמם של הרועים. יובל הבחין כי צאן המקנה נמשך אחר צלילי השיר, ולכן המציא את הכלים כדי לסייע במלאכת הרעייה [העמק דבר, חזקוני]. מנגד, ישנה גישה המציגה מקור שלילי יותר, ולפיה הנגינה החלה בחברה מושחתת ונועדה בתחילה לשמש ככלי לפיתוי ולמשיכת לב נשים, ורק בשלבים מאוחרים יותר הפכה לאמנות מכובדת [מלבי"ם].
המילה אֲבִי מבטאת את היותו של יובל הממציא, האמן הראשון ורבם של כל המנגנים, הזמרים והמלחינים [קאסוטו, הכתב והקבלה, נתינה לגר]. תיאורו כתֹּפֵשׂ מתייחס לפעולה הפיזית של הנגינה, ובפרט לאחיזה ולפריטה המדויקת על המיתרים ביד שמאל, הנעשית על פי כללים ומידות [רד"ק, מחוקקי יהודה, שד"ל].
הכלים כִּנּוֹר וְעוּגָב הם מיני כלי הזמר הראשונים [אבן עזרא, ביאור יש"ר], אך הפרשנים מסכימים כי אין מדובר בכלים המוכרים לנו כיום בשמות אלו. הכִּנּוֹר היה כלי מיתר עתיק, ואילו העוּגָב היה כלי נשיפה דמוי חליל [קאסוטו], או סוג אחר של כלי מיתר שהיו מנגנים עליו מלמעלה למטה, וייתכן ששמו נגזר מהמילים "על גב" [שד"ל]. פרשנות אחרת לשם עוּגָב קושרת אותו למילה "עגבים", בהתאם לגישה שהכלי נועד במקור לפיתוי [מלבי"ם].
שני הכלים הללו נועדו להשפיע על הנפש בצורות הפוכות ומשלימות: הכִּנּוֹר מסוגל להשרות מנוחה ושינה, בעוד העוּגָב נועד לעורר ולהרעיש את המחשבה, כאשר הרועה נזקק לכל אחד מהם בעתו [העמק דבר]. מעבר לייעודם המעשי, מודגש כי חכמת הנגינה שהמציא יובל היא חכמה גדולה ומפוארת. היא מבוססת על יסודות מתמטיים של מידות וחשבון, וחכמי העבר אף ראו בה חכמה שנייה בחשיבותה רק לאסטרונומיה, שכן היא רומזת להרמוניה ולקולות של גלגלי השמיים [אבן עזרא, מחוקקי יהודה].