יצא לכם פעם להכין מתנה למישהו שאתם ממש אוהבים? בטח רציתם לתת לו את הדבר הכי טוב ויפה שיש לכם. זה בדיוק מה שהרגיש הבל. כשהוא החליט להביא מנחה לה', הוא לא עשה את זה סתם, אלא מתוך אהבה גדולה ורצון אמיתי לשמח. המילים גַם־הוּא מלמדות אותנו שהבל ניגש להביא את המתנה שלו בכוונות טהורות ובלב נקי. לכן, הוא בחר להביא מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ וּמֵחֶלְבֵהֶן. מה זה אומר? הבל בחר את הכבשים הראשונות והכי מובחרות ושמנות מהעדר שלו. הוא הזדרז לתת לה' את הדבר הראשון והכי טוב שהיה לו, עוד לפני שהוא בכלל נהנה ממנו בעצמו. ככה הוא הראה שהוא מבין שכל מה שיש לו בעצם שייך לה'.
ה' ראה את הלב הטוב של הבל ושמח מאוד. המילה וַיִּשַׁע אומרת שה' ממש פנה אליו, הקשיב לו וקיבל את המתנה שלו בשמחה ובתשומת לב מלאה. אבל שימו לב למשהו מעניין, כתוב שה' פנה אֶל־הֶבֶל וְאֶל־מִנְחָתוֹ. קודם כל אל הבל, ורק אחר כך אל המנחה שלו. למה? כי מה שהכי חשוב לה' זה קודם כל מי אנחנו ואיך אנחנו מתנהגים. בגלל שהבל היה אדם טוב וישר, ה' שמח לקבל גם את המנחה שלו.
ואיך כולם ידעו שה' קיבל את המתנה? פתאום ירדה אש מהשמיים ולקחה את הקורבן של הבל. אנחנו יודעים שזמן קצר אחר כך, חייו של הבל נגדעו והסתיימו. אז איפה השכר שלו על המעשה הטוב שעשה? מכאן אנחנו לומדים דבר חשוב מאוד: ה' קיבל את הקורבן של הבל כדי לתת לו שכר גדול וחיים של נצח בעולם הבא, מקום שבו מקבלים את השכר האמיתי על המעשים הטובים שלנו.