בראשית, פרק ג׳, פסוק י״ב

קרה לכם פעם שעשיתם משהו לא בסדר, והדבר הראשון שניסיתם לעשות הוא להאשים מישהו אחר? זה בדיוק מה שקורה לאדם הראשון ברגע שהוא נתפס. כשה' פונה אליו, אדם לא משקר, אבל הוא גם מתקשה לקחת אחריות. במקום להגיד פשוט שהוא טעה, הוא אומר: הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי. במילים האלה הוא בעצם מאשים גם את האישה וגם את ה'. הוא מנסה להסביר שמאחר שה' נתן לו את האישה כדי להיות לו לעזר, הוא סמך עליה לגמרי, ולכן אכל את הפרי שהיא הגישה לו בלי לחשוד או לבדוק. זו התנהגות קצת כפוית טובה, כי במקום להכיר תודה על האישה שנבראה עבורו, הוא הופך אותה לסיבה שבגללה הוא נכשל. ובכל זאת, בסוף המשפט אדם אומר מילה אחת חשובה: וָאֹכֵל. למרות כל התירוצים והניסיון להעביר את האשמה, הוא מודה באמת ומתוודה שהוא זה שאכל. בגלל ההודאה החלקית הזו, ה' ריחם עליו, ובמקום לקבל את העונש המקורי ולמות באותו היום, אדם זכה לחיות עוד מאות שנים.